סיכום – תקשורת המונים בישראל מבוא
העיתונים העבריים הקדימו את הופעת הציונות. החל מאמצע מאה ה-19, העיתונים הם אלה, ששימשו למעין רשת תקשורתית או מרחב (ספרה) ציבורי-מילולי, שקישר בין קהילות יהודיות שהיו מרוחקות אחת מהאחרת, ולא רק במובן הגיאוגרפי (תרבות, לשון). מדינת ישראל נוסדה לתוך עידן של תקשורת המונים אלקטרונית, כשרדיו היה אמצעי תקשורת מבוסס בעולם, ושידורי הרדיו העברי הקדימו את הופעתה של המדינה. שידורי הרדיו העברי, שהחלו ב-1936, תחת שלטון מנדט הבריטי, נתפסו בקרב ההנהגה הציונית כאמצעי פוליטי מן המעלה הראשונה. הם תרמו להשגרת הערכים הציוניים ולביסוס התרבות והשפה העברית.
בנוגע לטלוויזיה, כשהיא הייתה מבוססת בעולם, הדרגים הפוליטיים הציוניים עשו כל מה שביכולתם כדי למנוע, או לפחות לעכב, את הקמתה של טלוויזיה בישראל מסיבות פוליטיות-תרבותיות. המנהיגות הפוליטית חששה מפני השפעותיה השליליות של הטלוויזיה על המרחב הציבורי העברי הצעיר. ניתן לומר, כי התקשורת העברית שיחקה תפקיד מפתח בסיפור הלאומי-ציוני והישראלי מראשיתו. אבל התקשורת לא פועלת רק לכינון וחיזוק הסולידריות הלאומית, אלא מתלוות אליה גם השפעות גלובליות ובמיוחד מערביות. לנוכח השינויים בטכנולוגיות התקשורת, מיוחסים לאמצעי תקשורת דווקא תפקידים הנקשרים בקיטוע חברתי.
ואכן, לפחות לכאורה נראה כי שינויים אלה שזורים בתהליכים חברתיים ותרבותיים הקשורים בירידה בסולידריות הלאומית, ולחלופין – בהתחזקות של מגמות אינדיבידואליסטיות של  תרבות הצריכה. הציר התיאורטי המרכזי קושר בין תקשורת ההמונים, כינון הזהות הלאומית הישראלית ותהליכי בניין האומה לבין מקומה של התקשורת בתהליכי קיטוע חברתי וגלובליזציה.
לאומיות- היא תופעה פוליטית הנוגעת לגבולות טריטוריאליים, תופעה של זהות תרבותית במחינה אתנית, פוליטית, דתית, לשונית ועוד והיא גם תופעה של זהות תרבותית.
המחנה המודרניסטי – רואה בלאומיות תופעה חדשה מבחינה היסטורית. ומתייחסת ליסודות מדומיינים של האומה. ההנחה היא שהאומה היא ישות מדומיינת ומסורות לאומיות, הכוללות פרקטיקות טקסיות שמטרתן להנחיל ערכים קולקטיביים מסוימים, מומצאות לצורך ביסוס לכידות חברתית. הכוונה היא לפרקטיקות המכוונות לכונן המשכיות עם עבר עתיק, כשנעשה הדבר תוך שימוש בחומרים עתיקים שמצביעים על המשכיות היסטורית, שמקנה בסיס לגיטימי לאומה ותורמת ללכידות חברתית בקרבה. תפיסה זו מתייחסת ללאומיות כתולדה של הבנייה תרבותית. הלאומיות איננה נעוצה בהכרח בשורשים היסטוריים משותפים אלא בטיפוח של תודעה ושל תרבות משותפת.
המחנה הפרימורדיאלי (אנטוני סמיט) – הלאומיות זה השורשים האתניים של האומות, הנעוצים עוד בעידן הקדם-מודרני. בבסיס הלאומיות עומדים קשרים היסטוריים, שהם הגרעין לקיומן של האומות המודרניות. תפיסה זו אינה מתכחשת לזיכרונות, ערכים, מיתוסים והסמלים הלאומיים שמועברים לעתים קרובות באמצעי תקשורת ההמונים, אבל ההזדהות עמם מקודמות בשל הקשרים אתניים ראשוניים. הלאומיות היא תופעה שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים. תחושת השייכות ללאום מתפתחת על בסיס היסטוריה משותפת וקשרי דם בין החברים.
שורשי הדיון בלאומיות כתופעה תקשורתית (גלנר): טען שהלאומיות היא תוצר של התיעוש ושל הניעות (מוביליות) חברתית. שתי הגדרות ללאומיות ע"פ גלנר: שותפות לאותה התרבות (מערכת של מושגים, סימנים, אסוציאציות); הכרה של אנשים בכך שהם שייכים לאותו לאום, כלומר את הלאומיות יוצר האדם, הלאום הוא מוצר של אמונותיהם, נאמנויותיהם ואחוותיהם של בני אדם. ההכרה של בני אדם כחברים מסוג זה היא שהופכת אותם ללאום. גלנר מגדיר את הלאום במונחי תקשורת ותודעה, שבאים לידי ביטוי החברה המודרנית, המבוססת על טכנולוגיה רבת עוצמה ועל ניעות מתפקיד לתפקיד, המחייבת תקשורת כתובה, שמאפשרת קשר מתמיד בין זרים. בעידן המודרני, התרחבה הוראת הכתב למערכת חינוך של המדינה המספקת ידע לשוני ותרבותי בשפה משותפת. כלומר הלאומיות היא תוצר של מערכת החינוך. אנדרסון, טוען שהאומה היא תוצר של תודעת האדם ורגשותיו. עלייתן של האומות החשדות היא תוצר של תהליך תפישתי "שאיפשר לחשוב את האומה".
(העיתון שבעקבות הספר הפך למוצר תעשייתי מודרני, נמכר בעותקים רבים, אך בה-בעת התיישן במהירות רבה. עובדה זו הובילה לצריכה כמעט בו-זמנית של תוכני עיתון, שהפכה למעין טקס לאומי מלכד. כניסתן של טכנולוגיות חדשות, ובעיקר הדפוס, הובילה לכך שקבוצות גדולות של בני אדם, שאינם מכירים אחד את הנשי, יחושו עצמם כאילו הם נעים על אותו ציר זמן היסטורי – משמעו של טקס המוני זה הוא "קהילה מדומיינת". כל משתתף בטקס מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו-זמנית ע"י אלפים/מיליונים אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל בקיומן אין לו צל של ספק, והעולם המדומיין מושרש בוודאות בחיי היומיום שלו.)   קארל דויטש, מתייחס למונחי מרכז תקשורת עצבי. מה שמייחד בני עם מסוים הוא חווית ההיסטוריה המשותפת, באמצעות סמלים שעברו סטנדרטיזציה. והדבר אפשרי אם קיימים מערכי תקשורת לאומיים יעילים שמאפשרים אגירה של זיכרון, מידע, סמלים, הרגלים ועוד. דויטש, מפנה אותנו לתפקידם של אמצעי תקשורת בתופעת הלאומיות, לטענתו, כדי שהתחושה של שיתוף בתרבות תצליח יש צורך ברמת תקשורת משלימה ואפקטיבית. לכידות חברתית תלויה במידע שזורם ובתפקיד של מווסת המידע.
ביליג, הזהות הלאומית באה לידי ביטוי בדיבור על הלאום, כלומר בשיח ציבורי שבו משוקעות הנחות חברתיות, תרבותיות ופסיכולוגיות. אלו הנחות שהנוטלים חלק באותו שיח כלל אינם מודעים להם, ובכך טמון כוחם. הלאומיות היא תוצר של רוטינות יומיומיות פשוטות.
כלומר אמצעי תקשורת אלקטרוניים גשרו על פערי זמן ומרחק, והם גרמו להתלכדות בו-זמנית, כשהקהלים נחשפים לאותם סמלים ותכנים ולוח הזמנים של השידור מעצב את לוח הזמנים הלאומי. כוחו של שיח תקשורתי בביסוס לאומיות בנאלית (מי אנחנו, מי הם) טמון בפופולאריות והנגישות הרבה של תוצרי תקשורת. לפיכך, הלאומיות היא תופעה המשכית ולא תוצר של תקופה חולפת. היא משועתקת שוב ושוב ואפקטיבית משום שאינה מושכת תשומת לב מרובה. התפיסות התיאורטיות, שהוזכרו לעיל, מציעות שני כיוונים מרכזיים:
ריטואלים (אנדרסון, קארי) – ההתייחסות היא לצריכת תקשורת משותפת, המתקיימת ברחבי יחידה גיאוגרפית מסוימת, בזמן מסוים.
תכנים (ביליג) – המתבטאים באמצעי תקשורת, כמעט במנותק מהריטואלים.
יחידה 1 – צמיחתה של העיתונות המודפסת שורשי העיתונות נטועים באירופה של המאה ה-17 ויש לה קשר מהותי בצמיחת הלאומיות המודרנית. העיתונים קשורים לעלייתן של שפות לאום, שממלאות תפקיד מרכזי בהגדרת קבוצות לאומיות, ותורמים לגיבושה של התודעה הלאומית כרגש מובחןתפיסת יחיד את עצמו כחלק מישות חברתית-פוליטית רחבה). הם מסייעים להנחלת תפיסות לאומיות חברתיות ופוליטיות, הגמוניות, שרואות במציאות מצב טבעי שאין עליו עוררין.
העיתונים, גם ממלאים תפקיד של מפיצי מידע ומקשרים בין חלקיה השונים של המערכת הפוליטית.
אחד הביטויים של ערש הלאומיות באירופה הוא הופעת להגים (שפות דבורות) מקומיים במובלעות גיאוגרפיות שונות. תפוצתם התרחבה בשל מהלכים קפיטליסטיים, ולנוכח עליית המסחר בחומרי דפוס. בהדרגה הפכו שפות הלהג לשפות כתובות ויצרו קהילות של קוראים, שמתוארות לעתים כתשתית תרבותית ולשונית לעליית מדינת הלאום. לעתים קרובות, העיתונים הם הביטוי לשאיפות לאומיות של קידום והפצה של שפות ושאיפות לאומיות. היווצרות ציבור קוראים גרם לעליית המודעות הלאומית. העיתונות המודפסת יצרה מודעות קולקטיבית בקרב הציבור, תוך כדי הפצת מידע ואמונות. אנדרסון טוען, כי נוצרה "קהילה מדומיינת" עקב בו-זמניות של קריאת עיתונים. אוסף הידיעות המופיע באותו היום, ובאותו הזמן. תקתוקו של זמן קלנדרי זה מסמל את התנועה ההיסטורית הבו-זמנית שקשורה באופן הדוק לדמיון קהל רחב של אנשים זרים בקהילה אחת. הסיפור הלאומי, הוא אחד הנרטיבים המנחים את העיתונאים לעשות בו שימוש.
מעיתונות מפלגתית לעיתונות מסחרית מנהיגים והוגי דעות ראו בעיתונים ובכתבי עת מכשיר חשוב ובעל עוצמה להפצת רעיונות ואמצעי לגיבוש דעת הקהל. העיתונות המפלגתית הייתה במשך שנים פורמט דומיננטי שמטרו הייתה שכנוע ויצירת דעת קהל, תוך זיקה ישירה לעמדות המפלגה שאליה היו העיתונים קשורים. היא התפתחה במדינות אירופה, בסוף המאה ה-19, כחלק מהתשתית של מפלגות ההמון. רק במהלך המאה ה-19 הפכה מכוונתה של העיתונות לפחות פוליטית וליותר מסחרית. שינוי זה התבטא בזניחת הקו האידיאולוגי-מפלגתי של העיתונים לטובת שיח המבקש להיראות עובדתי ואובייקטיבי והרעיון הוא לפנות לקהלים רחבים בהרבה.
בשנות ה-30, החלה לצמוח עיתונות הפני בארה"ב, שהייתה זולה ורוב הכנסותיה היו מפרסומים. היא אימצה שיח פשוט שנועד למשוך אליהם קוראים מכל סוגי הקשת הפוליטית. המעבר הזה אמנם היה אמור להראות על ניטראליות פוליטיות, אבל זה לא בהכרח היה כך, והמעבר לעיתונות מסחרית לא קבע סוף למשחק הפוליטי.
לאומיות והמקרה של העיתונות העברית בראשית דרכה בתרבויות אחרות התפתחו קודם הלהגים ששימשו בהמשך לשפה של העיתון, אבל העיתונות העברית קשורה בחילונה של שפת הקודש היהודית, השפה הכתובה ההיסטורית של היהודים. בנוסף, היסוד של הקרבה במרחב, שממנה צמחו תוצרי דפוס בשפת הלהג, לא התקיים במקרה היהודי, שהרי הקהילות היהודיות היו פזורות בארצות וביבשות שונות. מקורות העיתונות העברית צמחו בגולה, לפיכך, המקרה היהודי, הוא מקרה ייחודי המדגיש את הקשר שבין צמיחת הלאומיות המודרנית לעליית העיתונות העברית. העיתונים העבריים צמחו במחצית השנייה של המאה ה-19 במזרח אירופה. השימוש בשפה העברית היה חלק מהאידיאולוגיה המשכילית, שהעריצה את המורשת העברית הקדומה ובזה לתרבות ההיידיש הרבנית. השימוש בעברית היה חלק מתפיסה של שינוי חברתי כולל. העיתונות העברית המודרנית התפתחה עם הופעת השבועונים במזרח אירופה (המגיד-1856, המליץ-1860). להופעתם של עיתונים בעברית נודעה חשיבות רבה בהזנת הקשרים הבין-קהילתיים בחברה היהודית. הדמיון העצמי של היהודים כאומה נשען במהלך תקופת הגלות על תפיסות תיאולוגיות. העיתונים העבריים, שהופעתם הייתה אחד הביטויים של תהליכי חילון ומודרניזציה בקהילות יהודיות, שיקפו שינוי בתפיסת הבו-זמניות הלאומית: הם ייצגו את מעברן של הקהילות היהודיות השונות לתנועה על ציר הזמן שמחוץ למסגרת הזמן התיאולוגית. –