מטלת מנחה) ממ"ן 11 ( שאלה 1
מסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 גילו מדינות אירופה נכונות להעניק ליהודים שוויון זכויות. הענקת זכויות חלקיות ליהודים ולאחר מכן הענקת שוויון זכויות מלא הן תולדה של מימוש רעיונות תנועת ההשכלה. לרעיונות ההשכלה הייתה השפעה מכרעת בתחומי המדיניות, התרבות, הכלכלה והחברה מהמחצית השנייה של המאה ה-17 ועד סוף המאה ה-18. תנועת ההשכלה העמידה במרכז את השכל (התבונה וההיגיון) כתכונה החשובה ביותר של האדם. לפיכך, הדגישו המשכילים את חשיבות החינוך, טיפוח החשיבה וחופש המחשבה.
את התפיסה המשכילית אימצו גם יהודי מערב אירופה. "תנועת ההשכלה היהודית" הייתה ענף של תנועת ההשכלה האירופאית, שממנה שאבה חלק גדול מרעיונותיה. אלה פורשו והותאמו לערכי היהדות. המשכילים היהודים במערב אירופה ראו בקיום המצוות והמנהגים המסורתיים היהודיים תחום הנתון לשיקולו האישי והבלעדי של היחיד. הם הציעו להנהיג שינויים בתחומי החינוך, הכלכלה ומצוות הדת, שיביאו, בסופו של דבר, השתלבות חברתית ופוליטית של היהודים בחברה הסובבת הלא-יהודית וקראו ליהודים ללמוד את מה שראו כחיובי במנהגיה ובאורחות חייה.
בסוף המאה ה-18 הלכה והתפשטה תנועת ההשכלה ממערב אירופה למזרח אירופה: סוחרים, תלמידי חכמים, רופאים ונוסעים יהודים מרוסיה, מפולין ומרומניה נפגשו עם המשכילים היהודים ממרכז אירופה, קלטו מהם רעיונות חדשים והתאימו אותם לתנאים המיוחדים של יהודי מזרח אירופה.
המשכילים היהודים במזרח אירופה הציעו לשנות את אורח החיים של היהודים, בעיקר בתחומי הכלכלה והחינוך, באמצעות חתירה לשוויון בין זכויותיהם וחובותיהם לאלה של שאר האזרחים. הם ביקשו, בדומה למשכילים במערב אירופה, להכניס תיקונים בדת ובפולחן, לעודד את השימוש בשפת המדינה ולשלב לימודי חול במערכת החינוך.
אך ההשכלה היהודית במזרח אירופה קיבלה אופי שונה מזו של מרכז אירופה ומערבה: המשכילים במזרח אירופה שאפו לעצב "יהודים מתוקנים" שישתלבו בכלכלת המדינה – מבלי לוותר על דתם ומסורתם ומבלי להיטמע בסביבה הנוכרית. מטרתם של המשכילים הייתה "לעצב טיפוס חדש של בן החברה המסורתית שיהא בעת ובעונה אחת "יהודי" ו"אדם". יתר על כן: המשכילים במזרח אירופה ביקשו להדגיש את ייחודו של העם היהודי ועודדו את לימוד השפה העברית ואת השימוש בה – לצד הלימוד של שפת המדינה.
וכך נוסדו בתחילת המאה ה-19 בתי ספר חדשים בווארשה, באומן, באודסה ובערים אחרות, ששפת ההוראה בהן הייתה גרמנית ותוכני הלימוד כללו, נוסף על לימודי קודש מסורתיים, גם עברית ושפת המדינה – לצד הכשרה לעבודת אדמה ומלאכת כפים. לעומת משכילי מערב אירופה, שתבעו בעיקר שוויון זכויות אזרחיות, תבעו משכילי מזרח אירופה שינוי התנאים הכלכליים ושילוב במערכת הכלכלית הכללית. בקרב משכילי מזרח אירופה היו שני זרמים: מצד אחד, ה"רציונליסטים", שהיו מיעוט ודמו בדרישותיהם למשכילי מערב אירופה ומצד אחר, הרוב, שהאמין במשיחיות ובחזון אחרית הימים. רעיונות ההשכלה הניחו כי היהודים צריכים להפנות עורף ל"אמונות הבל", לחסידות ולדפוסי חיים "פסולים" אחרים ולהשתלב באורח החיים של החברה הכללית. רעיונות אלה הביאו לידי דחיית מאפיינים לאומיים-ייחודיים ומציאת פיתרון לאומי לעם היהודי באירופה. רק לאחר שהיהודים קיבלו שוויון זכויות מלא, שניתן להם בעקבות רעיונות ההשכלה, התעורר הרצון למצוא פיתרון לאומי בעקבות אכזבתם של היהודים מהאמנציפציה.
יופי! שאלה 2
א. אטינגר מסביר את איחור הופעתה של התנועה הלאומית היהודית לעומת התנועות הלאומיות באירופה  בכך שבעת שהעמים באירופה חיפשו אחר ייחודה של "רוח האומה" וביקשו להדגיש את ערכה של האומה כישות קולקטיבית, כאורגניזם –
מצוין.
שאלה 3
א. לעניות דעתי, סדר הפרקים ביחידה 2 הוא כרונולוגי. אמנם, ביחידה כלולים פרקים אשר חורגים מן הסדר הכרונולוגי לטובת העמקה בנושאים מסוימים כגון אישים ופעולותיהם וזרמים שונים באידיאולוגיה הלאומית, אך באופן כללי –
מעולה! שאלת שאלות נכונות ומצוינות.
שאלה 4
במה הייתה שונה הגותו של אחד-העם מהתפיסה המקובלת של תנועת חיבת ציון בהקשר לעלייה לארץ ישראל?יפה מאד! לאחר ועידת דרוזגניק, שעסקה בוויכוחים אישיים על עמדות כוח והסתיימה בפשרה בין שני הפלגים העיקריים: המשכילים והחרדים, מצאה עצמה תנועת חיבת ציון ללא מנהיג, ללא מרכזים פעילים ועם חובות כספיים עצומים. במושבות ראשון לציון וזכרון יעקב פרצו מרידות נגד שיטת האפוטרופסות של הברון רוטשילד. הצורך בשינוי עורר רבים מבין משכילי התנועה לחפש דרך חדשה. לדעת רבים מהם נזקקה התנועה –
מעולה! הממ"ן למופת. כל הכבוד.