פרק 12 – רגש, עקה ובריאות רגשות הם מיסודות ההתנסות האנושית, הם מעשירים את האינטראקציה שלנו עם בני אדם ועם הטבע ומעניקים משמעות לזיכרונותינו. בפרק זה נדון בהתנסות ברגשות ובתפקידיהם. במידה ודרישות הרגש מן התפקוד הביולוגי והפסיכולוגי שלנו גדולות מדי, אנו עלולים להיות מוצפים במידה כזו שלא נוכל להתמודד עם גורמי הלחץ בחיינו. כיום, פסיכולוגים רפואיים חוקרים את הדרכים שבהן תהליכים סביבתיים, חברתיים ופסיכולוגיים תורמים להתפתחות מחלות. בנוסף, הם משתמשים בתהליכים ובעקרונות פסיכולוגיים כדי לעזור בטיפול ולמנוע חולי, ובה בעת מפתחים אסטרטגיות לחיזוק הבריאות האישית.
רגשות אף־על־פי שאנחנו עלולים לחשוב על רגש כעל הרגשה בלבד, כמו "אני מרגיש שמחה" או "אני מרגיש כעס", אנו זקוקים להגדרה רחבה יותר למושג חשוב זה, המקיף גוף ותודעה כאחד. פסיכולוגים בני זמננו מגדירים רגש כדפוס מורכב של שינויים גופניים ונפשיים, בהם עוררות פיזיולוגית, תחושות, הרגשות, תהליכים קוגניטיביים, ביטויים גלויים לעין (לרבות הבעות פנים ותנוחות גוף) ותגובות התנהגותיות ספציפיות, על מצב הנתפס כבעל חשיבות אישית. כדי להבין את נחיצותם של כל המרכיבים האלה, נדמיין מצב שבו אנו חשים פרץ של שמחה. לבנו כנראה יהלום בעדינות כחלק מן העוררות הפיזיולוגית שלכם, והרגשתנו הכללית תהיה חיובית. התהליכים הקוגניטיביים המתקשרים אל ההרגשה הם פירושים, זיכרונות וציפיות, המאפשרים לנו לתייג את המצב כשמח. התגובות ההתנהגותיות הגלויות שלנו עשויות לבוא לידי ביטוי בהבעה (כמו חיוך) ו/או במכוונות לפעולה (חיבוק אדם אהוב). אך לפני שנציג הסבר המאחד עוררות, הרגשות, מחשבות ופעולות, עלינו להבחין בין רגשות לבין מצבי רוח. הגדרנו רגש כתגובה ספציפית למצב ספציפי, משהו חולף בעל עוצמה גבוהה. מנגד, מצבי רוח הם בדר"כ בעלי עוצמה נמוכה יותר, נמשכים יותר זמן ונוטים להתרחש ללא סיבה מוגדרת. לרוב, אין קשר הדוק בין מצב הרוח לאירוע המעורר אותו, שכן אנחנו יכולים להיות במצב רוח טוב או רע מבלי לדעת בדיוק מה הסיבה לכך. חשוב לזכור את ההבחנה הזאת בין רגשות למצבי רוח כשנעסוק בתיאוריות המסבירות אותם.
רגשות בסיסיים ותרבות ספרו של צ'רלס דארווין "ביטוי הרגשות בבני אדם ובבעלי־חיים", עוסק בכך שרגשות מתפתחים לצד היבטים חשובים אחרים של מבנים ותפקודים אנושיים ולא אנושיים. הוא התעניין בתפקידים שיש לרגשות בתהליך ההסתגלות, אשר לתפיסתו לא היו מצבים מעורפלים, בלתי צפויים ואישיים, אלא אופנֵי פעולה ספציפיים ביותר של המוח האנושי, המתואמים ביניהם היטב. דארווין ראה ברגשות מצבים מנטליים מובחנים, העוברים בירושה, שנועדו לטפל בסוג מסוים של מצבים חוזרים ונשנים בעולם. במרוצת ההיסטוריה של המין האנושי, הותקפו בני אדם על־ידי חיות־טרף, התאהבו, ילדו ילדים, נלחמו זה בזה, התעמתו עם חוסר נאמנות מינית של בני זוגם והיו עדים למות יקיריהם אין־ספור פעמים.
לפיכך, היה אפשר לצפות כי סוגים מסוימים של תגובות רגשיות יופיעו בקרב כל בני המין האנושי. חוקרים בחנו טענה זו בדבר האוניברסליות של רגשות באמצעות התבוננות בתגובות רגשיות של תינוקות בני יומם, וכן גם באופן העקביות של הבעות הפנים בתרבויות שונות. האם מקצת התגובות הרגשיות הן מולדות?
אם הגישה האבולוציונית נכונה, היינו מצפים למצוא תגובות רגשיות דומות בקרב ילדים בכל העולם. סילבן טומקינס היה אחד הפסיכולוגים הראשונים שהדגיש את תפקידן הרחב של תגובות רגשיות מיידיות (לגירויים מפחידים) ללא למידה. הוא הצביע על העובדה שבלא למידה מוקדמת, תינוקות מגיבים לקולות חזקים בפחד או בקשיי נשימה. נראה כי יש להם נטייה מראש להגיב לגירויים מסוימים בתגובה רגשית כללית דיה, המתאימה למגוון נסיבות.
מחקרים בין־תרבותיים מציגים מגמות מעורבות: מחד, יש רגשות בסיסיים והבנה מוקדמת של רגשות בקרב תינוקות, אך מאידך השפעת התרבות באה לידי ביטוי כבר בגילאים צעירים. להלן דוגמא למחקר אשר אישש את הציפייה, שלפיה תגובות רגשיות מסוימות דומות מאוד בקרב ילדים מתרבויות השונות מאוד זו מזו. חוקרים ביקרו בבתיהם של תינוקות בני 5 ו־ 12 חודשים בארצות־הברית וביפן. בהליך הניסוי אחזו החוקרים בפרקי ידיו של כל תינוק ושילבו אותן על בטנו. החוקרים תיעדו במצלמת וידיאו את תגובתו של כל תינוק. תינוקות בשתי התרבויות הניעו את שרירי פניהם באותם דפוסים שהראו אותן הבעות של מצוקה. תינוקות יפנים ואמריקנים הראו שיעור דומה של ביטוי קולי שלילי ומאבק גופני. על אף שמחקר זה ממחיש עקביות החוצה תרבויות, מחקרים של העת האחרונה מראים דווקא הבדלים אחדים בין תרבויות. באחד המחקרים, ילדים בני 11 חודשים מסין הראו בעקביות פחות ביטויים רגשיים מבני גילם ביפן ובארצות־ הברית.
ממצאים אלה מלמדים, כי כבר בגיל צעיר מאוד התרבות פועלת על תגובות רגשיות מולדות ומשפיעה עליהן.
ככל הנראה, לתינוקות יש גם יכולת מולדת לפרש הבעות פנים של אחרים. באחד המחקרים הציגו לתינוקות בני 4-5 חודשים תצוגות חוזרות ונשנות של פני מבוגרים, המראים רגש אחד מתוך הרגשות האלה: הפתעה, פחד וכעס. בעקבות התצוגות החוזרות חל תהליך של התרגלות, שבו העניין של התינוקות בתצוגת הרגש המסוים הלך ופחת (כזכור בפרק 6 למדנו כי ההתרגלות היא תהליך למידה). לאחר מכן, כאשר הראו לתינוקות תצלום של רגש אחר, הם הגיבו בעניין מחודש, כלומר הם זיהו אפילו בגיל כה רך הבעות הפתעה, פחד וכעס כהבעות שונות ממה שראו עד כה.
בנוסף, תינוקות מפיקים יותר התנהגויות חיוביות (לדוגמה, תנועות של התקרבות וחיוכים) בתגובה להבעות שמחה, והתנהגויות שליליות יותר (לדוגמה, תנועות של הימנעות והזעפת פנים) בתגובה להבעות כעס. מנתונים אלה עולה, כי הם אינם מזהים רק את ההבעות, אלא גם מבינים את משמעותן בגיל מוקדם מאוד.
האם הבעות רגש הן אוניברסליות?
ראינו כי תינוקות יוצרים ביטויי רגש סטנדרטיים ותופסים אותם אצל אחרים. אם כן, ייתכן שנוכל גם לצפות למצוא מידה לא מבוטלת של הסכמה באופן שבו מבוגרים בני תרבויות שונות מאוד זו מזו מאמינים כי רגש מועבר באמצעות הבעות הפנים.
פול אקמן, חוקר מוביל בנושא טבען של הבעות פנים, טוען כי כל בני האדם חולקים במידה מסוימת, אותה "שפת פנים". אקמן ועמיתיו הדגימו את מה שדארווין הציע לפניהם: קיימת קבוצה של הבעות רגש, המשותפת לכל בני המין האנושי, כנראה כיוון שהבעות אלה הן מרכיב מולד במטען האבולוציוני שלנו. אקמן זיהה 7 הבעות של ביטויי רגש בסיסיים, המופקים בתגובה לשמחה, הפתעה, כעס, שאט נפש, פחד, עצב ובוז. במחקרים בין־תרבותיים ביקשו ממשתתפים ממגוון תרבויות לבצע זיהוי רגשי, כלומר לזהות את הרגשות המתקשרים לביטויים בתצלומים, כאשר בכל התרבויות הוצגו אותם התצלומים. על־פי־רוב, בני אדם מסוגלים לזהות במדויק את הביטויים המתקשרים לשבעת הרגשות. במחקר אחד, זיהו בני תרבות קדם־אוריינית בגינאה החדשה (תרבות הפוֹר) בדייקנות את מצבי הרגש המובעים בצילומים של אנשים "לבנים", על אף שכמעט לא נחשפו לבני אדם מן המערב או לתרבות המערבית לפני לניסוי זה. הם עשו זאת באמצעות קישור למצבים שבהם חוו אותו רגש, לדוגמה בתגובה על תצלום של פחד (תצלום 5 בעמ' 6משפטים), תואר מצב שבו חזיר בר רודף אחר מי שאינו חמוש בחנית. בתגובה על תצלום של עצב (תצלום 6)  תואר מצב של אובדן ילד. הבלבול היחיד התעורר בקושי להבחין בין הפתעה (תצלום 2) לפחד (תצלום 5), אולי מכיוון שבני אדם אלה פוחדים יותר מכול כאשר מישהו או משהו מפתיע אותם.
במחקר נוסף ביקשו החוקרים מבני השבט (שלא השתתפו במחקר הקודם) להציג את ההבעות שבהן הם משתמשים כדי לבטא שישה ממצבי הרגש (מלבד בוז). סטודנטים אמריקנים שצפו בסרט הווידיאו שהציג את הבעות פניהם של בני הפור, הצליחו לזהות את מצבי הרגש שלהם בדייקנות למעט יוצא מן הכלל אחד. אין פלא שהאמריקנים התקשו להבחין בין הבעת פחד להבעת הפתעה שהציגו אנשי הפור, שכן מדובר באותם הרגשות שבני הפור בעצמם בלבלו ביניהם בצפייה בהבעות פנים של בני תרבות המערב.
מחקר עדכני מזה השווה שיפוט של הבעות פנים בקרב בני אדם בהונגריה, יפן, פולין, סומטרה, ארצות־הברית וּוייטנאם.
המחקר מצא מידה גדולה של הסכמה בין כל האוכלוסיות המגוונות הללו. המסקנה הכללית היא שאופן הבעת רגשות בסיסיים דומה בקרב בני האדם באשר הם, ללא הבדלי תרבות, גזע, מין או השכלה, וכי ויש ביכולתם לזהות את מצבי הרגש שאחרים חווים מתוך פענוח ההבעות שעל פניהם.
נשים לב כי הטענה בדבר האוניברסליות מתמקדת בקבוצה של שבעה מצבי רגש בסיסיים. אקמן ועמיתיו לא טענו, כי כל הבעות הפנים הן אוניברסליות או שתרבויות מביעות את הרגשות באותו האופן.
למעשה, כדי לשקף את תרומתם המשותפת של המוח (תוצר האבולוציה) והתרבות להבעת רגשות, קרא אקמן לעמדתו כלפי האוניברסליות בשם התיאוריה הנוירו־תרבותית. כאשר רגש מסוים מתעורר, המוח מגדיר אילו שרירי הפנים ינועו, כדי ליצור הבעה מסוימת. עם זאת, תרבויות שונות כופות על חבריהן את אילוציהן מעבר לביולוגיה אוניברסלית. דיווחנו על כמה מן ההשפעות התרבותיות, בתארנו את המחקר שבו השוו בין תגובותיהם של בני תרבות הפור לתגובותיהם של סטודנטים אמריקנים. גם ההשוואה בין שש הארצות שהזכרנו הצביעה על הבדלים מסוימים בין הארצות, על רקע ההסכמה הכללית. לדוגמה, היפנים התקשו בזיהוי כעס יותר מן האמריקנים, ההונגרים, הפולנים והווייטנאמים, ואילו וייטנאמים התקשו בזיהוי שאט נפש יותר מאשר המשתתפים בני כל הארצות האחרות.
כיצד מגבילה התרבות ביטויי רגש?
למדנו כי מקצת ההיבטים של הבעת רגש הינם אוניברסליים. ולמרות זאת, לתרבויות שונות סטנדרטים שונים לגבי האופן שבו יש לטפל ברגשות. מקצת צורות התגובה הרגשית, אפילו הבעות פנים, ייחודיות לכל תרבות. תרבויות קובעות באמצעות חוקים חברתיים, מתי מותר להראות רגשות מסוימים, ומהו הזמן המתאים מבחינה חברתית לבני אדם מסוימים להציג סוגים מסוימים של רגשות ובאילו נסיבות. נציג להלן שלוש דוגמאות של תרבויות המביעות רגש באורח שונה מן המוסכמות המקובלות במערב:
אנשי הוולוֹף בסנגל חיים בחברה שבה הבדלי מעמד והבדלי כוח בין חבריה מוגדרים בנוקשות. בתרבות זו מצפים מבני הקסטה הגבוהה (האצולה) לגלות איפוק רב בביטויי רגש, ואילו מבני הקסטה הנמוכה מצפים לרגשנות (בייחוד מבני קסטה בשם גריוֹט). למעשה, לא אחת נקראים בני הגריוט להביע את הרגשות "הלא מכובדים" במקומם של בני האצולה. ערב אחד התאספה קבוצת נשים (כחמש בנות אצולה ושתי בנות גריוט) בסמוך לבאר בפאתי העיירה, כשלפתע צעדה אישה נוספת לעבר הבאר והשליכה את עצמה לתוכה. כל הנשים נתקפו הלם ממה שנראה כניסיון התאבדות, אך ההלם של בנות האצולה היה שקט.
רק נשות הגריוט פרצו בזעקות רמות, בעבור כולן.
כיצד אנחנו היינו מגיבים במצב כזה? יהיה לנו יותר קל להעמיד את עצמנו במקומן של בנות הגריוט, ולא במקומן של בנות האצולה, שהרי אי־אפשר שלא לזעוק במצב כזה. התשובה נעוצה כמובן, בנורמות התרבותיות שרכשו בנות האצולה להבעת רגש, התובעות מהן שלא להפגין תגובה גלויה.
דוגמה שנייה לשוני תרבותי בהבעת רגש, נראה כאשר הגיע אמריקאי ללוויה של חבר ממוצא סורי. הוא הופתע לראות ולשמוע קבוצת נשים מקוננת ומייללת עם כניסתו של כל מנחם לאולם ההלוויות. לאחר היכנסו של המנחם הפסיקו הנשים את הצעקות באותה פתאומיות שבה התחילו, וחידשו אותן עם כניסתו של המנחם הבא, ואז החלו שוב ליילל ולקונן. כיצד אפשר להסביר התנהגות זו? מכיוון שקשה לבני משפחתו של הנפטר לשמור על אותה העצמה הרגשית הגבוהה במהלך כל שלושת הימים ושלושת לילות השימורים שלפני הקבורה, הם שוכרים מקוננות מקצועיות המציגות בשמם לכל אורח חדש, רגשות עזים המתאימים לסיטואציה. זוהי התנהלות מצופה בתרבויות אחדות באגן הים התיכון ובמזרח הקרוב.
הדוגמה השלישית מציגה הבדלים בין־תרבותיים בנורמות של הבעה רגשית המתקשרת לכאב. כזכור, בפרק 4 למדנו כי להקשר הפסיכולוגי השפעה ניכרת על מידת הכאב שבני אדם חשים. באותו האופן, גם להקשר התרבותי יש השפעה על המידה הנחשבת ראויה לביצוע התנהגויות המגלות, כי אדם חווה כאב. לדוגמה, אחד המחקרים הציג את הניגוד בין תפיסותיהם של בני אדם ביפן ובארצות־הברית באשר להתנהגות הולמת בעת כאב. המשתתפים במחקר, משתי התרבויות, מילאו שאלון התנהגות הולמת בזמן כאב שבו פריטים דוגמת "נשים צריכות להיות מסוגלות לשאת כאב ברוב הנסיבות" ו"סביר שגברים יבכו כשכואב להם". משתתפים יפנים קיבלו לרוב ציונים נמוכים מן האמריקנים: דעתם הייתה נוחה פחות מהבעה רגשית גלויה של כאב. נוסף על כך, בשתי הקבוצות הבעה רגשית גלויה של נשים הייתה מקובלת יותר מאשר הבעה רגשית גלויה של גברים. החוקרים ייחסו הבדלי תרבות אלה לסטואיות המסורתית (אדישות לעונג ולכאב) של תרבויות אסיאתיות רבות.
כשאנו חושבים על הסוגים השונים של דפוסי הרגש שהתפתחו במהלך הניסיון האנושי, חשוב לזכור כי ייתכן שהתרבות היא זו הקובעת. המושגים במערב לגבי מה שראוי או בלתי נמנע בהבעת רגשות, קשורים לתרבות האמריקנית, בדיוק כפי שהמושגים של החברות האחרות קשורים לתרבותם.
אם כן, אפשר לראות כיצד סטנדרטים שונים של הבעת רגש עלולים לגרום לאי הבנות בין בני אדם ממוצא תרבותי שונה.
תיאוריות של רגש תיאוריות של רגש מנסות להסביר את הקשר בין ההיבטים הפיזיולוגיים להיבטים הפסיכולוגיים של ההתנסות הרגשית.
הפיזיולוגיה של הרגש מה קורה כשאנו חווים רגש חזק? לבנו פועם במהירות, ההזעה מתגברת, הפה מתייבש, השרירים נדרכים ואנו עשויים אפילו לרעוד. נוסף על שינויים גלויים אלה, מתרחשים גם שינויים רבים מתחת לפני השטח. –