סעיף א:
בכל חברה נתפסים הילדים כפגיעים ביותר:הם קטנים וחלשים יותר מבחינה פיזית, זקוקים להגנה, טיפול, הזנה, טיפוח וחיברות מצידם של מבוגרים מהם, חסרי ניסיון חיים וידע, מאופיינים בדרכי חשיבה שונות משל המבוגר, נטולי משאבים כלכליים וחברתיים ועוד.
גישה זו מאפיינת אף את מרבית מחקרי השפעות הטלויזיה :
אם אכן יש לטלויזיה יכולת השפעה – לטווח קצר או ארוך, על התנהגות רגש או מחשבה, על חיזוקם או יצירתם – הרי שילדים יהיו קהל היעד הנוח ביותר שלה.
על בסיס תפיסה זו של עולם הילדות, התפתחה התביעה להגן על ילדים מפני פגעיה של הטלויזיה, בין באמצעות חקיקה ומדיניות שידור שישפיעו על צורת הגשת התכנים ועל התכנים עצמם ובין באמצעות תכניות לימודים פורמליות במערכות החינוך, המיעודות לחסן את הילדים מפני השפעות שליליות של תכנים וצורות הגשה שונות.
סעיף ב:
השפעות בטווח קצר של חשיפה לאלימות בטלויזיה:
מחקרי בנדורה ושותפיו לגישת הלמידה החברתית טוענים כי צפייה בתוכניות וסרטים אלימים יכולה לעודד או להשפיע על התנהגות אלימה של הצופים בדרכים אלה:
א. תוכניות אלימות מאפשרות למידה של מערכי התנהגות אלימה.
ב. תוכניות אלימות מלמדות על מידת הפונציונליות של התנהגות אלימה: הן מכתיבות אלו התנהגויות זוכות לתגמול חיובי ואילו נענשות.
ג. תוכניות אלימות מספקות רעיונות ספציפיים להתנהגות אלימה.
ד. צפייה באלימות יכולה להסיר עקבות לגבי התנהגות אלימה באמצעות הכהיית הרגשות ומתן לגיטמציה להתנהגות אלימה המצטיירת כנורמלית ומקובלת על הכל. השפעות חשיפה מצטברת של תכנים אלימים :
לסוגיית החיקוי קשורה שאלה מורכת יותר, זו המחפשת את הקשרים בין צפייה מצטברת בטלויזיה להתנהגות אלימה.
האם ילדים המרבים לצפות במעשי אלימות בטלויזיה נוטים להתנהגות אלימה יותר מן הממוצע? או דווקא ההפך הוא הנכון, כלומר : אולי הם דווקא אלימים פחות , מפני שאותה צפייה מרובה משמשת הזדמנות לפורקן בתהליך של קטרזיס לנטיות האלימות הטבועות בהם? ואפשרות שלישית אולי בכלל אין שום קשר בין התופעות?
עם שאלות אלו ניסו החוקרים להתמודד בשתי דרכים מרכזיות:
ניסוי שדה – דוגמה לגישה זו הוא מחקרם של אליתה  שטיין ולינט פריידריך (1972) שבו נבדקה ההשפעה של צפייה בתוכנית אלימה בטלויזיה בגן הילדים על התנהגות אלימה בגן ובחצר.
ממצאי מחקר זה הראו כי הצפייה בתוכניות אלימות השפיעה על שתי תחומי התנהגות :
התמודדות עם תסכולים ואלימות בינאישית. ילדים שצפו בתוכניות האלימות הפגינו ירידה בנכונותם להתמודד עם תסכולים (כמו בשעת פרידה מהורה) ועלייה בהתנהגות אלימה(הכאה, שימוש בשמות גנאי, התגרות וכדומה).
עם זאת האפקט היה משמעותי לאותם ילדים שדורגו מכלתחילה כאלימים יותר מן הממוצע. מסקנתם של החוקרים חיזקה את הטיעון שאלימות בטלוזיה תורמת באופן משמעותי להתנהגות אלימה של אלה שמלכתחילה נוטים לאלימות.
מחקרי מתאם – קבוצות שונות של חוקרים, מרביתן בארה"ב אך חלקן גם בארצות נוספות, ניסו להתמודד עם שאלת המתאם בין צפייה באלימות בטלוזיה והתנהגות אלימה, ולא לבדוק את שאלת ההשפעה הישירה.
אחד המחקרים המרכזיים של לפקוביץ (1977) בדק קבוצה של 870 ילדים בארה"ב בשנת 1960, כאשר היו בני שמונה, ופעם שנייה בשנת 1970 כאשר היו בני שמונה עשרה.
אחד הממצאים המשמעותיים של מחקר מקיף זה היה כי בנים אשר העדיפו בגיל שמונה תוכניות טלויזיה בעלות אופי אלים והרבו לצפות בהם, היו בחלקן בוגרים תוקפניים יותר בגיל שמונה עשרה.
זהו מתאם חשוב לגבי התנהגות אנושית בהפרשי זמן של עשר שנים.
סעיף ג:
אלברט בנדורה המזוהה במחקר הפסיכולוגי עם תאוריית "הלמידה החברתית" (1965), טוען כי ילדים מעצבים את אישיותם באמצעות התנסויות ואינטרקציות עם התברות הסובבת, תת תרבויות, משפחה וחברים.
זאת, במסגרת מערכות של שכר ועונש ותוך תרגול באמצעות חיקוי התנהגויות. ברוח תפיסה זו תוכננה סדרת מחקרי "בובת הבובו" בכוונה לבדוק באיזו מידה ובאילו נסיבות ילמדו ילדים התנהגויות אלימות חדשות.  למרות הבדלים רבים במרכיבי המחקרים, הסדרה אופיינה בכך שכל אחד מהילדים הנבדקים צפה במבוגר מתקיף בובה מתנפחת גדולה, דמוית ליצן, עם תום הצפייה נותר כל נבדק בחדר שהיו בו צעצועים שונים כולל "בובת הבובו". התנהגותו של הילד נצפתה שלא בידיעתו וכל נסיון לחקות את הפגיעה בבובה נרשם.
בנדורה ושותפיו הסיקו ממצאי המחקרים כי אכן, בתנאים מסוימים ילדים לומדים התנהגויות אלימות חדשות כתוצאה מצפייה בהן:
הילדים אשר צפו בהתהנגות האלימה ובזו שזכתה לתגמולים חיוביים נטו יותר לחקות אותה באופן ספונטני כשהושארו בחדר תצפית במחיצת "בובת הבובו" והאבזרים הנלווים.
לעומתם, הילדים בקבוצת התגמול השלילי נמנעו מחיקוי ההתהנגויות האלימות.
בכל אחת מהקבוצות, בנים הפגינו יותר חיקוי של התנהגות אלימה מאשר בנות.