רוזנהאן- להיות שפוי במקומות לא שפויים איך נבחין בין שפיות לאי שפיות? בין התנהגות נורמלית ללא נורמלית. זה נפוץ, לדוגמה: לקרוא על משפטי רצח שבאים פסיכיאטרים לטובת ההגנה וסותרים אותם על ידי פסיכיאטרים אחרים מטעם התביעה, לעניין שפיות הנאשם. יתרה מזאת, יש נתונים מנוגדים על מהימנות של המשמעות של המושגים כמו שפיות, אי שפיות, מחלת נפש וסכיזופרניה. ב1934, בנדיקט הציע שנורמליות וחוסר נורמליות הם לא אוניברסאליים, מה שנראה נורמלי בתרבות מסויימת, עשוי להראות כלא נורמלי באחרת. לכן, מושגים של נורמליות וחוסר נורמליות הם לא בדיוק מדוייקים כפי שאנשים מאמינים שהם. כדי לעלות שאלות בנוגע לנורמליות וחוסר נורמליות, צריך להטיל ספק בעובדה שכמה התנהגויות הן סוטות ומוזרות. רצח, הוא סוטה, וכך גם הלוצינציות. שאלות הנוגעות בקשר לעצב אנושי (יגון) שהרבה פעמים קשור למחלת נפש. חרדה, דיכאון וסבל פסיכולוגי קיימים, אבל נורמליות וחוסר נורמליות, שפיות וחוסר שפיות והדיאגנוזות (האבחנות) שנובעות מהם, בניגוד לדעה הרווחת- לא קיימים. בלב השאלה אם שפוי עשוי להיות מאובחן מלא שפוי (אם דרגות האי שפיות עשויות להיות מאובחנות אחת מהשניה), כל זה הוא מהות השאלה האם אפיונים בולטים שמובילים לדיאגנוזה נמצאים במטופלים עצמם או בסביבה שלהם ובקונטקסט שבהם המאבחנים מוצאים אותם? יש אמונה חזקה שמטופלים מראים סימפטומים שיכולים שאפשר לקטלג אותם כניתנים להבחנה מלא נורמלי. אבל, לאחרונה, האמונה הזאת הוטלה בספק. הדעה הגדלה היא שקטלוג פסיכולוגי של מחלות נפש הוא חסר ערך, מזיק, מטעה, שלילי במקרים הקשים.
אבחונים פסיכיאטריים לפי דעה זו נמצאים במוחם של המתצפתים, והם לא ברי תוקף של –