ממשל ציבורי ותאגידי – חוסר התחרותיות במערכת הבנקאות כגורם מחולל עוני והפער בין מערכת הבנקאות בישראל למערכת הבנקאות בעולם מגישים:
בנייר עמדה זה ברצוננו להתייחס  לטענה שהועלתה בקורס לפיה  "מדיניות הממשלה הינה גורם מחולל עוני", מאחר וטענה זו הינה רחבת היקף ונוגעת בכל אחד מהתחומים הכלכלים – חברתיים, בחרנו להתמקד בחוסר התחרותיות והריכוזיות הרבה הקיימת במערכת הבנקאות בישראל, בהשוואה למערכת הבנקאות במערב, אשר הינה תחרותיות וריכוזית פחות. בסופו של נייר זה נבקש להראות דרכים לשיפור ודוגמאות למערכת תקינה ממדינות המערב. ראשית על מנת לעמוד על טיבה של מערכת הבנקאות בישראל נחלק אותה ל-5 קבוצות בנקאיות גדולות המהוות כ- 94% מכלל שוק הפיננסי: הפועלים (29% מהנכסים), לאומי (29%), דיסקונט (16%), מזרחי-טפחות(12%), הבנק הבינלאומי הראשון (8%). רמת התחרותיות הנמוכה בשוק הבנקאות הישראלי משליכה על הפרמטרים הבאים: עמלות ופערי ריבית גבוהים, בעיקר בקרב מגזר משקי הבית ומגזר העסקים הבינוניים, שכן יכולתם של הבנקים לנצל את כוח השוק שלהם כלפי העסקים הגדולים בסקטור העסקי מוגבלת בגין קיומו של שוק ההון החוץ בנקאי. כמו כן, קיימת הקצאת אשראי לא מיטבית בפילוח מגזרי, שכן רמת התחרותיות הנמוכה של שוק הבנקאות הישראלי מבינה לנתח אשראי נמוך באופן יחסי לעסקים הקטנים ומשקי הבית, מכאן שקיימת הקטנה של התחרותיות בכלל המשק וכפועל יוצא רווחה חברתית נמוכה במונחים של תעסוקה ורמת חיים. רמת היעילות של מערכת הבנקאות בישראל נמוכה ביחס למדינות המפותחות, דבר הבא לידי ביטוי ברמה גבוהה של הוצאות שכר ותפעול ביחס לבנקים מערביים. רמת התחרותיות בישראל נמוכה ביחס למדינות המפותחות ונמדדת על ידי שני מדדים עיקריים (נא ראה נספח 1): רמת ריכוזיות גבוהה:
ניתן להתייחס לשני מדדים עיקריים: מדד הרפינדל (H) המוגדר כסכום ריבוע נתחי האשראי של כל בנק מסך האשראי CR3  המשקף את משקלם באחוזים של שלושת הבנקים הגדולים בשוק סקירת רמת הריכוזיות בישראל מעלה כי בשנת 1997 חלה נקודת מפנה (נא ראה נספח 2): עד שנת 1997
הריכוזיות בשוק הבנקאות ירדה בשל רפורמות בשוקי ההון והמט"ח, לרבות יציאה הדרגתית של הממשלה מהתיווך הפיננסי וחשיפה של שוק ההון לתנועות הון זרות. לעומת זאת, משנת 1997 הריכוזיות בשוק הבנקאות עולה עקב חוסר ברפורמות להגדלת התחרותיות והאצת תהליך ההפרטה (אשר המרווחים העיקריים ממנו הינם המשקיעים הפרטיים להם ניתן אשראי בהיקף גדול). השוואה בין לאומית מלמדת על רמת ריכוזיות גבוהה יחסית של שוק הבנקאות הישראלי (נא ראה נספח 3): מדד H בישראל עמד ב-2003 על 0.228 לעומת ממוצע של 0.159 ביתר המדינות בהשוואה (ממצאים דומים נוכל לראות לפי מדד CR3  הבוחן את משקל הנכסים של שלושת הבנקים בסך השוק – נא ראה נספח 4). האיום התחרותי:
לפי גישה זו רמת התחרותיות בשוק נקבעת על פי האיום התחרותי העומד בפני הבנקים. רמת תחרותיות גבוהה בשוק ריכוזי תושג רק אם יתמלאו התנאים הבאים: מחסומי כניסה נמוכים, מגבלות מצומצמות על פעילות הבנקים בשוק ההון, קיומו של שוק הון חוץ בנקאי וקיומם של בנקים זרים. המדד העיקרי לבחינת רמת התחרותיות הינו מדד P-R (נבנה על בסיס מודל שינוי בפדיון הבנק שנובע משיווי משקל משינוי במחירי גורמי הייצור ואמידת כוח השוק של הבנק). ניתן לראות בנספח 5 כי רמת התחרותיות בישראל נמוכה יותר בהשוואה למדינות המפותחות. אם נשווה את ישראל להולנד, לדוגמא, על סמך נספחים 4 ו-5 ניתן לראות כי רמת הריכוזיות בשוק הבנקאי דומה לזו שבישראל, אולם שוק הבנקאות בהולנד הוא אחד התחרותיים בקרב המדינות המפותחות. תופעה זו נובעת מכך שהבנקים הגדולים בהולנד (ABN Amro, Rabobank, ING Bank) חשופים בפני איומים תחרותיים רבים ושוק חוץ בנקאי מפותח, כתוצאה מרפורמות להגברת התחרותיות בשוק ההון ההולנדי.
אם נשווה את שוק הבנקאות בישראל לשוק הבנקאות במדינות ה-OECD נראה כי מדיניות הרגולציה היא חלק מאג'נדה לפיה מערכת הרגולציה צריכה להתאים ולשקף את השוק עליו היא באה לפקח. על כן, קיימת המדיניות הפדראלית ומדיניות של רגולציה עצמית. בכך לוקחת חלק סוכנות SEC שהינה סוכנות פדראלית –