תקציר מתוך השוואה עם תרבות יוון, גורדון ובובר מגיעים לאותה מסקנה: היהדות מתייחדת בשאיפתה לאחד את החיים במעשה האדם, להתגבר על הניגוד שבין האידיאל למציאות ע"י מפעל חיים, ולקדש את המציאות כולה. תפיסה זו של היהדות מעמידה את רעיון "ההגשמה העצמית" מעבר למובנו המצומצם בציונות. הגשמה במשמע של עשיית האידיאל למציאות, במפעל חייהם של יחידם עם ציבורם, היא מהותה התמידית של היהדות. הציונות החלוצית היא ביטויה בזמננו. נקודת קירבה נוספת היא יחסם של שני ההוגים למורשת העבר. מהו מעמדה של הספרות המקורית: מקרא, ספרי חז"ל, הגות ומוסר בימים הביניים בתודעת יהודי בן  זמננו?
גורדון כבובר גילה קירבה נפשית למקרא וביחוד לנביאים. יתרה מזו, גורדון ראה עצמו כממשיך השליחות הנבואית, ולא יהיה זה מוגזם לומר שגם בובר היתה לו זיקה אישית לדימוי העצמי של הנביא. אך לגבי שניהם המקורות אינם ספרים בעלי סמכות חיצונית שיש להתחייב כלפי האמירה בהם או המעשה המצווה, כנתינתם. לדידם המקורות הם מבועים של תכנים השופעים מתוך מאגר רוחני גדול, שכל אדם ואדם וכל יהודי יש לו זיקה אליו מתוך עצמיותו, אך בסופו של דבר הם רק מקורות להשראה, ועל כל יהודי מוטלת החובה למצוא בהם את הפירוש האישי שלו ואף לחדשם.