דקארט ותשובתו לשאלה "מה אני?" מבוא
בעבודתי אדון בששת ההגיונות שכתב דקארט. מתוך ההגיונות, אתמקד בתשובות השונות של דקארט לשאלה "מה אני"; לכאורה, נראה כי בהגיון השני דקארט נותן תשובה שונה מהתשובה בהגיון השישי. בעבודה אראה כיצד דקארט הגיע אל כל אחת מהתשובות, ואת הקשר בין ההוכחות השונות. לסיום אעסוק בשאלה האם שתי תשובות אלו אכן עומדות בסתירה זו עם זו.
חלק א: הוכחת קיומי כדבר חושב, ונבדלות הגוף והנפש ההוגה רנה דקארט מבקש בהגיונות להניח יסוד אמיתי למדעים (דקארט, 2001, עמ' 43). לטובת העניין, הוא מתכוון לבחון את כל ידיעותיו, לסלק את המוטעות ולהותיר את האמיתיות בלבד. דקארט משתמש במתודה ספקנית; הוא בוחן באופן שיטתי כל ידיעה-לכאורה, ובמידה ויש ספק באשר לאמיתותה, ולו הקטן ביותר, היא נשארת מחוץ למאגר הידיעות הבטוחות לעת עתה (עמ' 44). דקארט מתחיל מהטלת ספק בחושים שלנו ובמידע שאנו מקבלים מהם (עמ' 44). תופעות כגון "פטמורגנה" הן יסוד לחשד כי אולי הדבר שאני רואה איננו קיים, ואולי זה הדין גם לגבי דברים שאני חש, מריח וכדומה. ספק זה אינו מצליח למוטט באחת את כל מגדל הידיעות שלו, שכן לא כל הידע שלנו חושי. דקארט בוחן לבסוף את ידיעותיו בספק כוללני הנקרא "ספק טבע פגום", לפיו ייתכן שהטבע שלנו פגום מיסודו ועל כן גם דברים שנראים לנו אמיתיים בהכרח, הם תוצאה של פגם שטבוע במהותנו (עמ' 47). בסוף ההגיון הראשון אף ידיעה אינה חסינה בפני ספק זה, דקארט ניצב מול מגדל ממוטט של ידיעות שאף אחת מהן אינה ודאית עוד.
דקארט לא חותם את הפרויקט ומבקש למצוא לעצמו "…רק נקודת משען קבועה אחת" (עמ' 52), להחלץ מהספק ולהגיע לפחות לידיעה ודאית אחת שממנה יוכל להתקדם בחקירתו.
הוא עובר לחשוב על ה"אני", שהטבע שלו כביכול פגום; אותו אני שמטיל ספק, שתוהה אודות הטלת הספק, שחושב. גם אם הטבע שלי פגום, אני לא יכול להטיל ספק בכך שכרגע אני מטיל ספק (עמ' 53). אני דבר חושב – "הקוגיטו" – היא ידיעה ודאית שגם הספק החמור ביותר לא יכול למוטט (עמ' 58). אידאת הקוגיטו אינה דלה. האני החושב מסוגל להרגיש, לחשוב, להשתכנע, לחוש ועוד (עמ' 58). פירוש הדבר שקיומי כדבר חושב הוא עשיר ומגוון. עם זאת, בשלב זה,-