ממ"ן 14 דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית בישראל חלק א, שאלה 2
א. על פי כללי האתיקה של העיתונאים, על העיתונאי חלה חובה שלא לחשוף את המקור שהדליף לו מידע. יחד עם זאת, אילו הם כללי אתיקה ובישראל, לא קיים חוק המגן על מקור המידע של עיתונאים (וליתר דיוק: על החיסיון העיתונאי – הגנה על מימוש חובתו של העיתונאי שלא לגלות את זהות המקור). ההכרה בחשיבותו של החיסיון העיתונאי מגיעה מבית המשפט העליון (פס"ד ציטרין 1987), אך החיסיון לא מוחלט ועל פי פסק הדין, צריכים להתקיים שלושה תנאים בכדי שבית המשפט ידרוש את הסרת החיסיון- ·         זהות המדליף נוגעת ישירות לעניין שנדון בבית המשפט ·         מדובר בעבירה חמורה ·         אין דרך אחרת לעשות משפט צדק כאשר אחד משלושת התנאים לא מתקיים רשאי העיתונאי לסרב לבקשה לחשוף את המקור. למשל- כאשר המשטרה יכולה בחקירתה לקבל את המידע שמסר המקור לעיתונאי בדרכים אחרות או מאנשים אחרים- הכוונה היא, שנמצאה דרך אחרת להגיע לאמת ולעשות משפט צדק.  חלק ב' שאלה 3
א. הנימוק המשפטי שהביא הצנזור שבחר שלא לאסור את פרסום הכתבה נובע מפסיקת בג"צ שניצר. בפס"ד "מאיר שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי" משנת 1988, קובע השופט ברק שעל הצנזור לפעול על פי "מבחן הודאות הקרובה" כאשר הוא בוחר לפסול פרסום של מידע כלשהו. "מבחן הוודאות הקרובה" קובע שחייבים להתקיים שני תנאים שימנעו פרסום מידע – הראשון הוא שקיימת סכנה ממשית שצפויה פגיעה בביטחון המדינה ובסדר הציבורי (בפועל המבחן מתקיים רק על נושאים שעלולים לפגוע בביטחון המדינה), והשני הוא שישנה סבירות גבוהה שפגיעה זו עלולה להתרחש. כאשר שני תנאים לא מתקיימים, הפסיקה קובעת שאין להגביל את חופש הביטוי שהוא ערך עליון במדינה דמוקרטית. יפה –