הפואמה הביאליקאית – ממ"ן הכנה לעבודה סמינריונית א. השיר שבחרתי הוא "דמעה נאמנה".
ב.
רשימה ביבליוגרפית על היצירה:
– אופנהיימר, יוחאי, "דמעתו של ביאליק", סדן, כרך רביעי, 2000, עמ'
1 30-113.
– מירון, דן, "אי-נחת בשירה האישית-הלאומית", הפרידה מן האני העני – מהלך בהתפתחות שירתו המוקדמת של חיים נחמן ביאליק 1901-1891, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1986. עמ' 141-109.
– צמח, עדי, "א. הלביא המסתתר – א. דמעה נאמנה", הלביא המסתתר – עיונים ביצירתו של חיים נחמן ביאליק, ירושלים: הוצאת קרית-ספר, 1976. עמ' 15-7.
– צמיר, חמוטל, "לילית, חוה והגבר המתאפק: הכלכלה הליבידינאלית של ביאליק ובני דורו", מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כג (2009), עמ' 182-133.
– שמיר, זיוה, "על חורבן איזו ארץ פלאות – הפרודיה על השירה הדמעונית והארקדית של שלהי המאה ה-19", השירה מאין תמצא – "ארס פואטיקה" ביצירת ביאליק, תל אביב: פפירוס – בית ההוצאה באוניברסיטת תל-אביב, 1987. עמ' 66-45.
ג.
במאמרו טוען צמח כי השיר "דמעה נאמנה" הוא שיר "אנטי-ביאליקי" משום שעד מהרה מתברר לנו, שרשימה זו של נושאים מוקעים הנזכרים בשיר אינה אלא מפה מדויקת של עולם ילדותו של ביאליק, עולם חלומותיו וכיסופיו, עולם ששר אותו ב"ספיח", בשירת "זוהר", ב"צפרירים" וב"מגילת האש", עולם שהתגעגע אליו ב"אחד אחד ובאין רואה" ובקטעים האוטוביוגרפיים, "מרקם חוויות-השתיה שהעמידו את שיאי יצירתו האישית של משוררנו, בכל שיריו", לדברי צמח (עמ' 9).
ביאליק, שקונן בשיריו על חורבן ילדותו ותמימותו, ביאליק, שהתהלך בגדולות ובנשגבות וכמו ביקש לעצמו, גם אם לא באופן גלוי, את תפקיד הנביא, אינו יכול לוותר על כל אלה ולקבל את הסכמתנו. לא ייתכן כי ביאליק שהותיר בשיריו עקבות של נפיל תרבותי ביקש באמת להיחשב ככלב: לא ייתכן שמשורר שהתקבל ללא עוררין, לפחות בתחילת דרכו, לא מצא אוזן קשבת אלא אצל "אחד מני-אלף": כשם שלא ייתכן שמשורר, איש של מילים, יבטל את כוחן מכול וכול וישליך מעליו את כלי היצירה המרכזי – את הדמיון. לדברי צמח, קינתו של ביאליק על עולם המיתוס והדמיון הייתה "קינת שווא", ובריחתו מ"עולם הזוהר" הייתה כרוכה בהתכחשות עצמית שמקורה הטרגי היה, אולי, השפעתו המבטלת של אחד-העם עליו.
מירון הציע פירוש קצת שונה. הוא זיהה בשיר ביקורת נוקבת על הציבור היהודי, שאינו ראוי –