מבוא
בכל חברה קיימים אנשים אשר אינם עומדים בסטנדרטים ובנורמות החברה המקובלות היות והם סובלים מליקויים שונים.  אנשים אלו אינם עומדים בסטנדרטים של "האדם הסביר" או "הממוצע" ולכן הם זוכים לרוב להתייחסות ייחודית הן מצד החברה והן מצד החוק. כאשר נשאלת השאלה הנוגעת לאדם שכזה, באשר למשל לאשפוזו הכפוי  או באשר למידת כשירותו לעמוד לדין או שפיותו בזמן עבירה – נפגשות שתי דיסציפלינות : הפסיכיאטריה והמשפט[1].
הקשר בין תחום הפסיכיאטריה והמשפט הינו קשר חשוב שיש לו השלכות רבות. בעידן בו אנו חיים היום, לנושא זכויות האדם מושם דגש נרחב ההולך ומתגבר מיום ליום בכל העולם המערבי, ולכן, היות והטיפול בחולים יכול לעתים להוות הפרה של זכויות אדם בסיסיות, חשוב ביותר כי שני הענפים ישתפו פעולה ביניהם. ניתן להתייחס לארבע נקודות מרכזיות בהן הפסיכיאטריה נפגשת עם עולם המשפט. בהתייחס למשפט הפלילי למשל, יש לבחון האם ליקוי בנפש פוטר מאחריות פלילית או מצדיק הפחתה בעונש, מהי רמת המסוכנות של אסיר או מתי ניתן לקבל טיפול כחלופה לענישה או בצדה. גם כשירות לעמוד לדין או כשירות לרצות מאסר בגין ליקוי נפשי הינם רלוונטיים בעניין זה[2].
גם בהתייחס לדיני אפוטרופסות נפגשים שני העולמות היות ויש לקבוע מתי אדם אינו כשיר לנהל את ענייניו מפאת מצבו הנפשי[3].
בהתייחס לחוק זכויות החולה הדן ב"הסכמה מדעת" לקבל טיפול, ישנם מצבים שיש לבחון האם האדם כשיר לתת הסכמה[4].
לבסוף, בנוגע לאשפוז כפוי בבתי חולים לחולי נפש, נפגשת הפסיכיאטריה עם עולם המשפטים היות ויש בכך הגבלת חירותו של האדם ופגיעה בכבודו וכן במידה מסויימת עמידה בסתירה עם זכויותיו של החולה לפי חוק זכויות החולה[5].   חשוב להבין כי ענף הפסיכיאטריה ברחבי העולם הולך ומתרחב. במאמרו "מגמות בחקיקה הפסיכיאטרית" טוען כרמי[6] כי הפעילות החקיקתית הענפה בנושא הפסיכיאטריה ברחבי העולם (ארצות אירופה, אמריקה, קנדה, אוסטרליה ניו זילנד ואפריקה), מעידה על כך כי בתי החולים החלו מגבירים עניין בתחום הטיפול הנפשי.  מה גם, נראה כי החברה מתגייסת לעניין זה ולא רק בתי המחוקקים, כפי שטוען כרמי. בשל חשיבותן של סוגיות אלו, ינסה סמינר זה לדון בהתנגשות בין הפסיכיאטריה למשפט בסוגיות של רשלנות רפואית[7].  הכותב ינסה לבחון מתי מתקיימת התרשלות של הפסיכיאטר בתפקידו כאשר הוא מאשפז חולה בכפייה, או כאשר חולה מתאבד או פוגע באחר במהלך הטיפול, לאחר שחרורו או כאשר הוא כלל לא התקבל לטיפול. בכדי לדון בנושא זה לעומק תיפתח העבודה בסקירה חקיקתית וחוקתית של הדינים הרלוונטיים בישראל תוך השוואה למדינות העולם ולאחר מכן תדון בסוגיות מיוחדות כפי שהן עולות מן הפסיקה.
עבודה זו אינה באה להציע פתרונות או לקבוע מהו הנכון או הלא נכון, כי אם לתאר דרך דוגמאות את המצב הקיים ואת השאלות המשפטיות העולות ממנו.
[1] היכל, חיה(2001). מפגש ועימות בין הפסיכיאטריה למשפט, בהיבט הקרימינילוגי.  רפואה ומשפט,
2 5,  עמ' 278.  [2] סעיף 34 ח' לחוק העונשין תשל"ז, אשר כותרתו היא "אי שפיות הדעת" קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה".
[3] חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962  [תיקון אחרון 13/6/02] , קובע בסע' 33 (4) כי ביהמ"ש יכול למנות אפוטרופוס לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו; [4] חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996
[תיקון אחרון 21/12/00] קובע זאת בפרק ד': הסכמה מדעת לטיפול רפואי. [5] ראה הערה 4 לעיל.
[6] כרמי, אמנון (2001). מגמות בחקיקה הפסיכיאטרית.
רפואה ומשפט,
5 , עמ' 445.
[7] מיותר לציין כי הפסיכיאטריה הינה מדע השייך לרפואה וכי כל פסיכיאטר הינו בהכשרתו קודם כל רופא.