האינפתאח – מדיניות כלכלית של הנשיא  סאדאת מבוא
בעבודה זו אסקור את תכנית ה"אנפתאח", ניסיונו של הנשיא סאדאת להציל, או לפחות לשפר את הכלכלה המצרית, שהוא ירש מקודמו – גמאל עבדו אלנאצר.  מדיניות האנפתאח היתה תכנית כלכלית, שכוונתה לתקן את המצב הכלכלי הירוד של מצריים, מצב שהרעיונות "המהפכניים" והמדיניות הכלכלית-פוליטית של הנשיא הקודם, גמאל עבד אלנאצר לא הצליחו לשפר, ואולי אף החמירו. לנאצר היה חזון של "סוציאליזם ערבי" ולזה, יחד עם פנייתו ל"מסלול" הסובייטי" היתה משמעות גם במונחים של המשאבים הכלכליים, ושל טכניקות ריכוזיות לתפעול המשק, שמצריים קיבלה מהגוש הסובייטי. למרות שמצריים לא דחתה גם עזרה מהמערב בימי נאצר, עיקר האורינטציה שלה היתה כלפי הגוש סובייטי. התפיסה הכלכלית של המשטר אז היתה תפיסה ריכוזית  והמשק הופעל על-ידי הכוונה מלמעלה, ופיקוח ממשלתי הדוק, דבר שאינו זר למסורת הערבית. סאדאת, בעלותו לשלטון, ניסה להקטין את מעורבותה של הממשלה ואת ההכוונה של המשק על ידה. כלומר, הוא ניסה לשנות לא רק את מקור המשאבים החיצוניים, אלא גם את דרך תפעולו ותפקודו של המשק. לכן אפשר לומר שמצריים משקפת את הניסוי היחיד במינו מאז מלחמת העולם השניה לעבור מגוש פוליטי-כלכלי אחד, לגוש פוליטי-כלכלי אחר. המשק המצרי בין
1 964 עד 1973 בערך היה באופן כללי במצב של קיפאון כלכלי. התוצר לנפש כמעט ולא עלה. לזה היו הרבה השלכות על מאזן התשלומים, על רמת החיים ועל האבטלה – סמויה או גלויה – שגדלה באותה תקופה. זה נבע בעיקר מה"סוציאליזם הערבי" של נאצר.  המצב היה קשה בעיקר בחקלאות. התוצר לנפש ירד בשנות הששים, ימיו של נאצר. התעשיה, בעיקר החרושת, גדלה מעט, אבל בצורה איטית ביותר, והתפוקה לעובד היתה בירידה. כשסאדאת עלה לשלטון ב1970- הוא ניסה להכניס שינויים. התכנית לשינויים תפסה תאוצה בעיקר לאחר מלחמת אוקטובר, ע”י  האנפתאח – מדיניות הדלת הפתוחה – בה הוא ניסה למשוך משקיעים זרים ומשקיעים מקומיים פרטיים, וזאת ע”י הטבות שונות, שינויים במדיניות שער המטבע וכד'.     לפי פרופ' אליהו קנובסקי [1] מ1975- עד 1982 היה גידול רציני של המשק המצרי. מדווחים על גידול ממוצע רב-שנתי של
8 -9 אחוז לשנה, הדבר מתבטא בעליית רמת החיים, במידה מסוימת בתעסוקה, ובדברים שונים נוספים. בשנים 1978-1980 היה שיפור ניכר במיוחד במאזן התשלומים. הבעיה היא שבסקטורים העיקריים של המשק השינויים היו מועטים: במיוחד בחקלאות ובמידה פחותה בחרושת. היו, כנראה,  גורמים חיצוניים שהשפיעו על התפתחויות במשק המצרי, בעיקר בתחום הנפט. בתפוקת הנפט במצריים היתה ירידה מ1970- עד 1975 בערך. מאז היתה עליה ניכרת ומצריים הפכה ממדינה המייבאת נפט למדינה מייצאת נפט, בממדיה הצנועים.   ב1980- היווה הנפט כרבע מהתוצר הלאומי הגולמי והיה מוצר היצוא המכניס ביותר,  פי 6-7
מהכותנה. למדיניות האנפתאח היו הצלחות בשטחים מסוימים: בתיירות, בנפט, בהשקעות בתעשיה ובחקלאות. ההשקעות הפרטיות היו מועטות ביותר. מכל זאת אפשר להסיק שהגורמים החיצוניים האלה שהשפיעו לטובה על המשק המצרי בשנים הראשונות למדיניות זו, אך התחילו להיחלש בתחילת שנות השמונים.
מאחר ותפוקת הנפט עולה באיטיות רבה, בעוד צריכת הנפט עולה במהירות, זה עלול לחבל ביצוא הנפט במידה קטלנית. לכן נאלצה מצריים   לסמוך יותר על הסקטורים העיקריים שלה: החקלאות והחרושת.   [1] קנובסקי, א., "מצריים אחרי סאדאת", יום עיון שנערך במוסד ון ליר 1.12.1981