בישראל, קיימת נטייה להתבדלות בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי. אחד הביטויים לכך הנו אי-השוויון בין החברות מבחינה כלכלית, כך ששיעור העוני בקרב ערבים-ישראלים הנו מהגבוהים ביותר בחברה (ברנדס ושטראוס, 2013), כך גם מבחינת הפערים בתחום החינוך המשפיעים על תחושת הקיפוח והדחייה במגזר הערבי (אלפרט ושלסקי, 2013). נוכח משבר הקורונה, הפערים יצרו לחצים בחברה הערבית וחוסר אמון ביכולתה להתאושש (חדאד חאג'-יחיא וסיף, 2020).
מרחב חברתי שיכול להקל על לחצים אלו הנו הפנאי, אשר מיוחסת לו חשיבות מיוחדת עבור ילדים ובני נוער בשל תרומתו להתפתחותם הנפשית והגופנית. מצב הפנאי אצל ילדים ובני נוער בחברה הערבית שונה מזה של יהודים בעיקר בשל הבדלים תרבותיים וכלכליים היוצרים אילוצים המגבילים את השתתפותם בעיסוקי פנאי (נאסר-אבו אלהיג'א והיוש, 2018). העיר לוד הנה עיר מעורבת וההפרדה האתנית בה אינה הרמטית (אלדד, 2018; חדאד חאג'-יחיא ורון, 2018), קיימות בה שכונות מעורבות רבות והיא מאופיינת בגלים של אלימות, הזנחה והיעדר תשתיות (חננאל, א', 2010). שכונות אלו מקיימות מתנ"סים שמטרתם לספק מסגרות פנאי בדמות חוגים לילדים (חורי, 2012).
מטרות המחקר הנן לבחון את התפיסות השונות של מנהלים, ערבים ויהודים, ביחס לתהליכי קבלת ההחלטות שלהם. זאת באמצעות מקרה בוחן שבודק את הפערים בין האופן שמנהלי מתנ"סים ערבים ויהודים בוחרים חוגי ילדים עבור המרכזים בעיר לוד. במחקר ממופים הגורמים להבדלים, ככל שהיו קיימים, לצד הסברים תרבותיים וכלכליים לקיומם.
מסקנות המחקר הנן כי קיימים הבדלים בתפיסות בין ערבים ויהודים, הממלאים אותם תפקידים מקצועיים, ביחס לעבודתם השוטפת והחסמים העומדים בפניהם. המחקר מוכיח כי מנהלי מתנ"סים ערבים נותנים משקל גדול להיבטים הכלכליים והתרבותיים כמשפיעים על עבודתם, בזמן שהיהודים מבטלים את אלו, מייחסים לעצמם כוח להתגבר על בעיות ובמידה וקיימות, תופסים אותן כמינוריות. במציאות של עבודת ראשי המתנ"סים בלוד, בשכונות המעורבות, ניכר כי מנהלים ערבים נדרשים לפשרות ולהתמודדויות אליהן לא נדרשים המנהלים היהודים ובחירת החוגים של האחרונים חופשית, מגוונת ועשירה יותר.