במהלך החיים אנו נחשפים לא פעם לתופעת האלימות בכלל ואצל נוער בפרט. תופעת האילמות קשה מאוד והולכת ותופסת תאוצה ככל שהשנים עוברות. עם הזמן גוברת המודעות לתופעה והיא תופסת חלק יומיומי בחיי החברה הישראלית, בתקשורת, בחקיקה, ביחס הממסד ובדעת הקהל הציבורית. גם אצל הנוער התופעה הולכת וגוברת. אנו שומעים יותר ויותר על מעשי אלימות בין בני נוער בכל שכבות האוכלוסייה. אצל הנוער המנותק, לא פעם, האלימות היא כמעט ודרך חיים. לא רבים אוהבים לדבר על זה, גם לא להתחבר. זה עולם שונה, מרתיע. עולם של בני נוער, רק אתמול ילדים, שנושאים אתם סבל, הסובלים מהתעללות פיזית, נפשית ורגשית, והיום כמתבגרים קשה כבר להזדהות אתם ולהבין את התנהגותם. הם כבר "לא נחמדים" וחלקם אף מעורב בפעילות אנטי חברתית. האמונה שהנער המנותק, חיובי ביסודי, בעל ערכים וכוחות נפשיים. בד בבד עם החשיפה התקשורתית, ההיכרות האישית, הידיעה וההכרה שתופעה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההתפתחות הנורמטיבית של החברה הישראלית, עוררה בי לחקור, ולו במעט,  את התופעה, לנסות ולהציג, ולו פתרון אחד קטן להתמודדות עם הבעיה הקשה והמדאיגה.
לאורך העבודה אתייחס לתופעה בשתי רמות, רמת המאקרו – תופעת האלימות בכלל, התיאוריות השונות, זירות שונות של אלימות, התייחסות הממסד לתופעה ועוד. ורמת המיקרו – אפיונים לנוער מנותק.  בחלק השלישי של העבודה אנסה להציג מבנה בסיסי לתכנית מניעה/הפחתה של אלימות, מתוך תקווה ואמונה גדולה כי אכן יש מה לעשות.