סמינריון- העסקת עובדים על ידי חברות כוח אדם מבוא
כ-55 אנשים ישבו באולם, נרגשים לקראת קורס הטלרים שייפתח היום. כולם מיועדים לאותו התפקיד.
רוב האנשים ישבו בחלקו הקדמי של האולם, רובם אינם מכירים זה את זה. כולם מחברות כוח אדם.
כ-10 אנשים ישבו בשורה האחרונה, התקבלו לעבודה כעובדי הבנק.
הסדנא תיערך בתל אביב ועשויה לארוך 3 ימים.
הקורס החל – נכנסה אישה מחויכת שהדגישה עד כמה חזק הגוף אליו אנחנו נכנסים אך לפני כן היא רוצה רק לבדוק מה שלום שני החיפאים שישנו בבית מלון בתל אביב כל זמן הסדנא, על חשבון הבנק כמובן, אם הם נהנים מהשירות ואם יש טענות כלשהן. הם אומנם לא היו שם לענות על שאלותיה, מאחר והגיעו מאוחר יותר כמו עוד כמה עובדי בנק אחרים, אך מישהי מהמערך הקדמי יותר הרימה את ידה ושאלה אם היא יכולה לקבל שירותי בית מלון היות והיא מגיעה מאילת! והיה עליה למצוא קרובת משפחה מאוד רחוקה על מנת להצליח להגיע לסדנא הנ"ל. התשובה שנאמרה ותחזור ותיאמר לאורך כל הסדנא, אם כי עליי להדגיש בנימה מאוד מחויכת ושירותית : "את צריכה לשאול את המעסיק שלך… הבנק אינו המעסיק שלך…" כמובן, שכל אותם עובדי כ"א שהגיעו באוטובוסים כל יום לת"א מ-באר שבע, חיפה, נהריה, אשקלון וכיוב' נאלמו. וכך אני מוצאת עצמי שנה וחודשיים אחרי, כשליבי נצבט כל פעם מחדש בעודי צופה בעובדי הבנק מקבלים תלושים שמנים לחגים, בעוד אני אקבל מתנה צנועה מחברת כוח האדם אם אטריח עצמי להגיע למשרדים להרמת כוסית; מקבלים בונוסים והחזרי מס בעוד שההטבה היחידה שאני מקבלת ממס הכנסה היא העובדה שאיני משלמת מס הכנסה כי משכורתי אינה מגיעה לשכר מינימום; נהנים מאירועים ונופשים במסגרת עבודתם בעוד אני נשארת מאחור לסגור על הפערים שלהם.
ייתכן והתמונה מצטיירת כעגומה ביותר, מאחר ויש בה נופך אישי מאוד. אך בהתחשב בעובדה שאיני נופלת מכל עובד אחר לצידי, לא בהשכלתי, לא בעבודתי ובמקרה זה גם לא בנאמנותי מותירה אותי בהרגשת קיפוח חזקה מאוד. הרגשה שלא התאמצו לטשטשה עוד בתקופת הקורס והיא הלכה והתעצמה עוד בעת טיוליי הרבים בסניפי גוש דן, כי כעובד כוח אדם – מציבים אותך איפה שצריך! העבודה תכלול פרקים ונספחים, כאשר הפרקים יכללו את הנתונים הרלוונטיים והעיקריים, בעוד שהנספחים יכללו נתונים תוספתיים, מאמרים, משפט משווה ופסקי דין נוספים.