אסכולת פנקפורט – תקציר בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, חברה קבוצה של אינטלקטואלים צעירים, מרביתם ממוצא יהודי, במטרה להקדיש את עצמם לחקר החברה והתרבות. פעילותם התרכזה ב"מכון לחקר החברה", שליד אוניברסיטת פרנקפורט בגרמניה. לימים, זכו בכינוי "אסכולת פרנקפורט", גם לאחר שרובם נאלצו לעזוב את גרמניה עם עליית היטלר לשלטון (מי דן ויסעור תשנ"ג, 7). בין אלה היו מקס הורקהיימר (Horkheimer), תיאודור אדורנו (Adorno), וולטר בנימין (Benjamin), אריך פרום (Fromm) ואחרים.
ייחודה של אסכולה זו בניסיון לשלב מספר זרמים פילוסופיים, הנראים מנוגדים במבט ראשון: בראש ובראשונה היה זה המרכסיזם, אשר שימש כנקודת המוצא לאנשיה, ובייחוד הורקהיימר ואדורנו". המכון שייסדו היה ה"מוקד לחשיבה שמאלנית התיאורטית בארצות הדוברות גרמנית" (צוקרמן, 1993:
8). הוגים נוספים שהשפיעתם ניכרה היו מכס וובר (Weber), ובייחוד הרציונליזציה מבית-מדרשו, וכן מסורת פילוסופית שהוליכה משופנהאוור  (Schopenhauer), דרך ניטשה  (Nietzsche) וכלה בפסיכולוג והפילוסוף הגרמני לודוויג קלאגס (Klages). זרם זה גרס, כי מכשירים רעיוניים, שנועד לסייע בידי סובייקט לעצב את המציאות ולשלוט בה. (צוקרמן, 1993: 8).
מלבד המרכסיזם, היסוד המשותף לכל אנשי הקבוצה היה ביקורת נחרצת על החברה הקיימת. ראשי האסכולה טענו כי החברה מצויה בתוך פרדוקס מעגלי. דווקא בעידן בו האנושות משתבחת בנאורות, שוויון וחירות אזרחית, ההיסטוריה עדה לצמיחת צורות דיכוי חדשות ומתוחכמות מבעבר. דיכוי הנגרם מניצול בני-אדם שריר וקיים, אך גרוע ממנו הוא הדיכוי הפנימי. דיכוי זה מתבסס על הפנמה ממוסדת ושיטתית של סמכות, והיענות-מרצון לתביעותיה הדכאניות. אותו דיכוי המתחולל במסגרות פורמליות של חירות דמוקרטית ואוטונומיה סובייקטיבית, כביכול. דיכוי זה יוצר מחסומים פסיכולוגיים, שהחברה המודרנית מקיימת באמצעות תרבות-צריכה ומניפולציה תרבותית (הורקהיימר ואדורנו, 1993).