תוכן העניינים

1           מבוא
3
        מכריית התעלה ועד לכיבוש הבריטי
3         א. כריית התעלה   4
        ב. פתיחת התעלה   5
        התעלה בתקופת הכיבוש הבריטי 5
        א. התעלה כגורם לכיבוש מצרים   6
        ב. אמנת קונסטנטינופול   8
        ג. המדיניות הבריטית במהלך מלחמת העולם   9
        מעמדה של התעלה במצרים העצמאית 9
        א. מעמדה של מצרים בתום מלחמת העולם   9
      ב. סוגיית התעלה בהסדרי השלום של שנות ה-20   10     ג. הכרזת העצמאות ומשמעותה לסוגיית התעלה   11
        סיכום 12
        נספחים 12
  נספח 1 – חלוקת מניות חברת התעלה בין המדינות המשקיעות 1859
1 3
נספח 2 – אמנה בדבר חופש השיט בתעלת סואץ (אמנת קונסטנטינופול) 1888
1 5
נספח 3 – ההסכם האנגלו-צרפתי 1904
1 7
        רשימת מקורות   מבוא
עוד מימיו של אלכסנדר הגדול הביטה אירופה על המזרח כעל אזור קסום, משופע באוצרות טבע, מחצבים, תבלינים וסחורות נדירות. חוקרים ומגלי ארצות, המפורסם שבהם האיטלקי מרקו פולו, ניסו לפרוץ את הדרך למזרח ולבסס קשר יבשתי יציב בין אירופה לאסיה, שזכה לכינוי "דרך המשי".
 אולם, הדרך היבשתית הוכחה כארוכה ורצופת תלאות וסכנות, והאירופאים תרו אחר אפשרות להגיע למזרח – בדרך הים. כריסטופר קולומבוס הגיע לאמריקה כשניסה, בשליחות מלך ספרד, למצוא את המעבר הימי להודו ממערב, אך רק וסקו דה גמה, שהקיף ב-1497 את כף התקווה הטובה פתח את האוקיינוס ההודי לספינות מאירופה. ברם, גם מסלול זה היה ארוך ומייגע ולא איפשר קשר ישיר, בעיקר בין בריטניה להודו, שהפכה במאה ה-17 למושבת הדגל שלה, וזכתה עד מהרה לכינוי "היהלום שבכתר". צרפת, שחששה מפני ההתפשטות הבריטית, שמה לה למטרה להשתלט על שטחים במזרח התיכון ובאפריקה במטרה לנתק בין הודו ובריטניה, וכחלק ממאמצים אלה נחת ב-1798 כוח משלוח צרפתי, בפיקודו של נפוליאון, במצרים. יחד עם נפוליאון הגיעה למצרים גם משלחת מומחים ומדענים צרפתיים, בה היה חבר בין היתר המהנדס שארל לה-פרה, שביקש לבחון את האפשרות לכרות תעלה שתחבר בין הים התיכון לים האדום, ותעניק לצרפת יתרון משמעותי על פני בריטניה בקיצור המרחק מנמל מרסיי למזרח התיכון. הצרפתים התבססו על ממצאים ארכיאולוגיים שהוכיחו כי כבר בימי הפרעונים נעשו נסיונות דומים לחבר בין שני הימים, נסיונות שנמשכו גם בתקופות הפרסית, ההלניסטית והרומית, אך נזנחו לאחר גילוי המעבר הימי להודו מסביב לאפריקה. ב-1799 חישב לה-פרה כי הפרש הגבהים בין הים התיכון לים האדום עומד על כ-10 מטרים, ומכך הסיק כי לא יהיה אפשרי לכרות תעלה שתחבר ביניהם.
מדענים בצרפת ובבריטניה, בתמיכתו של שליט מצרים מחמד עלי פאשא ניסו להפריך מסקנה זו, והצליחו להוכיח, בדיעבד, כי התבססה על מדידות שגויות. בשנת 1847 הוצגו בפריז תרשימים מפורטים לפיהם הפרשי הגובה בין הימים אינם משמעותיים, ומאפשרים כריית תעלה.
הבריטים הביעו התנגדות נחרצת בפני הסלטאן העת’מאני לחפירת התעלה, והדיון בנושא הסעיר את כל בירות אירופה. גם מחמד עלי, שתמך ברעיון כריית התעלה, התנגד לפיקוח צרפתי על העבודות, ודרש כי הפרוייקט יהיה בחסותה של הממשלה המצרית, וכי התעלה תיוותר בבעלות מצרית. הזיכיון לכרייה ניתן בסופו של דבר על ידי יורשו של מחמד עלי, סעיד פאשא, ב-30 בנובמבר
1 854, למהנדס הצרפתי פרדיננד דה-לספס, ששימש בעברו גם כקונסול צרפת במצרים. מסופר כי סעיד כלל לא טרח לעיין בסעיפי הזיכיון, שנכתב על פי הדרישות הצרפתיות, ויש הטוענים כי בכך פתח את תיבת פנדורה המצרית.