"…ובמקום התמונה היה על הקיר כתם בהיר וריק" – דיאלוג נשי בסיפור ובשיר ברשימה זו אצביע על דיאלוג אפשרי בין שתי יצירות טקסטואליות של נשים בספרות הישראלית. מחד הסיפור הקצר "נמוך, קרוב לרצפה" לסופרת יהודית הנדל, ומאידך השיר "לתמונת אמא" למשוררת לאה גולדברג.
א. 'נמוך, קרוב לרצפה' סיפורה של הנדל מתעסק בקושי העצום של ההתמודדות עם המוות: על עוצמתו הבלתי-נתפסת, לעומתה נותר האדם דואב וחסר אונים. במרכזו מעמידה הנדל שתי דמויות נוכחות, המספרת ואביה. חוסר היכולת של האב להתמודד עם כאב האובדן של אשתו הראשונה, אם המספרת, גובר עם התקרב עליו מותו שלו, והופך לשיאה הרגשי של היצירה באמצעות דיאלוג דרמטי, רווי קונפליקטים פנימיים, בינו לבין בתו. גם בשירה של גולדברג קיומה של האם אינו פיסי-מוחשי. הדוברת פונה אל דמותה הנשקפת מהתמונה. המבט בשיר רטרוספקטיבי. בשני הבתים הראשונים נוצרת תחושה שהאם מתה, בדומה לסיפורה של הנדל: "תמונתך כה שלווה". תחושה זו מתקבלת כתוצאה מהעמדת הדוברת בסיטואציה של שיחה עם תמונה, ומתחזקת עם התבוננות בדמותה של האם.
חרף השוני, אפשר לזהות מרכיבים משותפים לשתי היצירות.
יחסי בת-הורה. אם המופיעה בתמונה. קריאה של שתיהן בזו לצד זו עשויה לטעמי להעמיק את הזדהותו של הקורא עם הדמויות המרכזיות, ולעשות את מה שספרות טובה עושה: לגרום לקורא להביט באור חדש על חייו שלו, תוך הטלת ספק בכל המובן מאליו שם.