חיזוק ועונש בכיתה – התבססות על מערכת תגמולים כאמצעי לביסוס משמעת נושא החיזוקים והעונשים הוא נושא חשוב ובעל השלכות מרחיקות לכת על עבודתו של המורה בכיתה. לאורך השנים תמיד עניין אותי לדעת כיצד כדאי לנהוג במקרים של בעיות משמעת מסוגים שונים? מתי רצוי לתת מילה טובה? מתי להבליג? איך להעניש? איך לחזק ומתי לתת מחמאה? בניתוח הנושא המרתק הזה, בחרתי לפתוח ברעיונות המוצגים בספרה של ד"ר תמי רונן: "הדרך לשליטה עצמית". (1990, מודן) כדי להבין לעומק את ההיבטים הפסיכולוגיים של התנהגות הילדים, המחברת מפרטת את עקרונות הלמידה וההתנהגות הבסיסיים. התנהגות רצויה נלמדת בדיוק באותה דרך שבה נלמדת התנהגות שאיננה רצויה, היא מציינת. ילד המפריע בכיתה אינו פועל בחלל ריק. כיוון שלמד התנהגות אחת, ניתן ללמדו גם התנהגות אחרת, הפוכה להפרעה: ציות.
ד"ר רונן מתמקדת בארבע שאלות מהותיות להבנת התהליך:
מהי התנהגות? מהי למידה? כיצד התנהגות מתרחשת? ואיך מעצבים התנהגות?
התנהגות, בהגדרתה האקדמית, היא 'כל אירוע אותו מפיק האורגניזם באופן רצוני'. דהיינו:
אירועים פיזיים הניתנים לצפייה (או פנימיים שאנו יכולים לדעת רק ע"פ דיווחי האדם עצמו), כאשר אירועים אלו הם רצוניים, כלומר: הם תלויים ברצונו של האדם.
למידה היא שינוי התנהגות כתוצאה מהתנסות. כאן נכנסת תיאוריה חשובה מאוד להבנת תהליכים התנהגותיים המתרחשים אצל כל –