תקציר.
המושג 'מנגנוני הגנה' נפוץ בספרות הפסיכולוגית והפסיכיאטרית, ומשמש כמטפורה בעלת ערך קליני להסבר תהליכים אינטרא-פסיכיים משוערים. על פי ה – DSM-4, מנגנוני הגנה מוגדרים כתהליכים פסיכולוגיים אוטומטיים המגנים על הפרט מפני חרדה ומפני מודעות לסכנות או גורמי לחץ פנימיים וחיצוניים. הפרט לרוב אינו מודע לפעולת תהליכים אלו. מנגנוני ההגנה מתווכים בין גורם הלחץ לבין תגובת הפרט לקונפליקט ריגשי. על פי תיאוריות פסיכואנליטיות, מנגנוני ההגנה משמשים פונקציה מרכזית דרכה פועל האגו כמתווך בין דרישות האיד – הדחפים לבין דרישות המציאות. למרות השכיחות הגבוהה של השימוש במושג, ומרכזיותו בתיאור וניתוח מטופלים, קיימים למעשה אי-בהירות וחוסר-עקביות בהמשגת המנגנונים השונים ובקביעת הקשר שלהם  עם אבחנות ספציפיות. אחת השאלות המרכזיות היא, עד כמה כוללות ההגנות מרכיב פתולוגי, כלומר, עד כמה תפקוד הגנתי תורם להסתגלות ועד כמה הוא מקשה עליה. ישנה הסכמה כי תפקוד הגנתי הוא מרכיב מרכזי של האגו המהווה חלק מההתפתחות התקינה ושקיימות הגנות מפותחות יותר ומפותחות פחות. אך קשה לצייר תמונה ברורה המבדילה בין הרמות השונות של ההגנות וקובעת באילו תנאים הן תורמות להסתגלות ומתי הן מהוות תשתית להתפתחות פתולוגיה. למרות אי הבהירות, מרבית החוקרים מסכימים על כמה מאפיינים עיקריים:
מנגנוני ההגנה הם אמצעים המופעלים כנגד איום פנימי.
מטרתם להפחית או לסלק חרדה. הם מאופיינים במידה מסוימת של עיוות המציאות הפנימית או החיצונית. המנגנונים במהותם לא מודעים ואי רציונאלים. במקרים מסוימים השימוש בהם עלול להיות פתולוגי.