העבודה  עוסקת באנלוגיה שבין ספרו של תומאס מן "דוקטור פאוסטוס", לבין משנתו הפילוסופית של היגל, וביקורתו על קאנט. מתוך העבודה:
קאנט, היה הפילוסוף הראשון שהבין כי כל הכרה, אינה עוסקת כלל בעצמים,  אלא בדרך הכרתנו את העצמים. אך  היגל הקצין עוד יותר את ההשקפה של תורת-קאנט, וערער על המגבלה שהציב קאנט , הקובעת כי הפנומנולוגיה אינה כוללת את המוות, השייך לתחום "אחר", התחום המטאפיזי, שהוא אפל ולא מוחשי.
"… חיי הרוח אינם נרתעים מפני המוות". אומר היגל (ה"הקדמה" עמוד 112): המוות הינו: "מטאפורה לעוצמתה של השליליות. כמו שהשליליות  נחוצה לבניינה של המציאות החיובית, כך המוות נחוץ לבניינם של החיים ושל עוצמת הרוח." (יובל, 112).
גורמי הסבל, היצר, המלחמה, ההרס, השקר, האלימות, ושאר אופני השלילה הם מרכיב אורגני של האמת ושל הממשות הרוחנית.