מבוא – רקע היסטורי צירוף תורכיה לאיחוד האירופי לאחרונה זכה לחשיפה תקשורתית רחבה. תורכיה החלה עד מחצית המאה ה-20 כמדינה חילונית שבראשה עמדה המפלגה הרפובליקאית בראשות מצטפא כמאל. המפלגה הרפובליקאית הייתה היחידה, וככזו לא נזקקה לפשרות עם החוגים הפונדמנטליסטיים שהיו מחוץ לחוק והתקיימו בתנאיי מחתרת.  המפלגה הדמוקרטית שנכנסה לזירה ב-1946, גילתה יחס אוהד לתביעות החוגים הדתיים, ובעשותה כן הרחיבה את היקף התמיכה בה. בשנות ה-50 התחזק האיסלאם בחיי התרבות של תורכיה, ולמעשה נפתח עידן חדש שבא לידי ביטוי ברה לגיטימציה של תרבות האיסלאם ובהופעתן של תנועות פוליטיות בעלות מסר איסלאמי. מגמות הרה-איסלמיזציה קיבלו משנה תוקף בשנות ה-80 של המאה העשרים, ומנגד נמשך תהליך המודרניזציה וגבר רצונם של החוגים הפוליטיים להצטרף לאיחוד האירופי כמדינה מערבית לכל דבר. אנקרה מתדפקת על דלתות האיחוד האירופי כבר מאז שנת 1963. באחרונה, סוגיית הצטרפותה של תורכיה לאיחוד האירופי גוררת התנגדות מבית. סוגיה זו מעוררת הדים, ושלל ביקורות נוקבות נגד השלטון.
בעבודתנו נתייחס לביקורות אלו ולמשמעויות הפוליטיות והחברתיות הנלוות.   ברצוננו לנסות לענות על השאלה האם פוליטיקה במובן הצר, קרי אליטיזם, יכולה לתת הסבר מלא ומקיף לכניסתה של תורכיה לאיחוד ולהסתגלותה לערכים ליברליים מערביים, המהווים את קריטריון הכניסה לאיחוד האירופי. בכדי לבחון את האמור לעיל ננתח את ההתרחשויות האחרונות בתורכיה באמצעות האליטיזם הקלאסי, ונעמוד על נקודות התורפה שלו שיובילו אותנו לחפש מוצא בתיאורית התרבות הפוליטית של החוקרים גבריאל אלמונד וסידני וורבה מאוניברסיטת סטנפורד. לאחר שנעמוד על החסרים בגישת התרבות הפוליטית הנידונה קודם לכן, נעסוק באליטיזם הסטרוקטורלי אשר לדעתנו, משלב בתוכו באופן אינטגרטיבי את נקודות החוזקה של 2 התיאוריות הקודמות, ומספק דרכי פתרון לשאלת המחקר שלנו.