תוכן העניינים
א.  מבוא -עמ'
3 .
ב.    זכות השביתה במדינת ישראל עמ' 9-4.
ב.1 מערכת יחסי העבודה ותהליך המשפוט -.. עמ' 5-4.
ב.2. השביתה בראי החקיקה והפסיקה עמ' 9-6.
ג.     מקרה בוחן: שביתת נהגי "מטרודן" בבאר שבע-עמ'
1 9-10. ג.1. סקירת מאבק הנהגים .עמ'
1 1-10.
ג.2. פס"ד בית הדין האזורי לעבודה …עמ' 12.
ג.3. פס"ד בית הדין הארצי לעבודה …עמ' 18-13. ג.4. פס"ד בג"ץ (החלטה טכנית) -…עמ' 19. ד.    סיכום ומסקנות …עמ' 20. ה.   ביבליוגרפיה -…עמ'
2 2-21 . א. מבוא
זכויות האדם בעולם בעל משטר דמוקרטי הוכרו בשלבים: בשלב הראשון הוכרו זכויות האדם הפוליטיות והאזרחיות, שעניינן עיצוב מוסדות השלטון והבטחת חירויות הפרט. בשלב השני הוכרו גם  זכויות האדם החברתיות (עבודה וביטחון סוציאלי, חינוך והשכלה, בריאות ודיור רווחה חברתית ואיכות סביבה), אלא שמימושן מחייב חקיקה, משאבים וצורך לעגן אותן במישור המשפטי.
אחד מתחומי הזכויות החברתיות שעוסק ביחסי עבודה כולל:  זכות לעבוד, זכות לחופש בחירת העיסוק, זכות לשכר ותנאי עבודה הוגנים וזכות לחופש ההתארגנות. במסגרת חופש ההתארגנות, ניתן למצוא: זכות להתארגן, זכות לחופש משא ומתן קיבוצי וזכות לחופש שביתה. הזכות לחופש ההתארגנות כזכות אדם חברתית אוניברסאלית מוכרת במשפט הבינלאומי ובאמנות בינלאומיות. בחוקי העבודה של ישראל אין הוראה המקנה את זכות השביתה, אולם ניתן למצוא את ההכרה בשביתה כאמצעי לגיטימי ומקובל במאבקו המקצועי של העובד, הן ע"י בית הדין לעבודה והן ע"י בית המשפט העליון. מאחר שהחוק אינו מגדיר מה היא שביתה לגבי כל העובדים (רק לשירות הציבורי), נדרש לכך בית הדין לעבודה והכריז עליה כשייכת לתחום החירויות (ולא הזכויות) והבדיל בין הגדרה רחבה לשביתה (סירוב קיבוצי לעבוד) והגדרה צרה (הפסקה מוחלטת של העבודה). במשפט הישראלי אין גם לחופש ההתארגנות מעמד כזכות יסוד חוקתית מפורשת והיא הוכרה כזכות יסוד חוקתית נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מעמדה החוקי של חירות השביתה נגזר מחופש ההתאגדות, מזכות הקניין ומכבוד האדם וחירותו, ואולם בהיעדר הוראת חוק מפורשת, השביתה היא בגדר חירות, כל עוד לא הוטלו עליה הגבלות באמצעות חקיקה או הסכמות מראש. בקונפליקט המובנה במערכת יחסי העבודה, קיימת התנגשות בין זכויות היתר של המעביד המגובות כזכויות חוקתיות לבין הזכויות החברתיות של העובדים שעדיין אינן מגובות כזכויות חוקתיות.   בשנים האחרונות עוברת מערכת יחסי העבודה שינוי מהותי והיא נמצאת ברמה גבוהה של "משפוט" (הסדר מערכת יחסי העבודה על פי כללים משפטיים), שבמסגרתו הריבון מתערב בכל זרועותיו, לרבות השתתפות בתהליך המשא ומתן הקיבוצי, חקיקה ואקטיביזם שיפוטי. צמיחת "המדינה המתערבת" השפיעה על מעמד השביתה ויצרה הנעה ציבורית להגבלת חירות השביתה וכרסום בהפעלת נשקה. התערבות המדינה בשביתת נהגי "מטרודן" בבאר שבע (4/05-11/04) היא דוגמה לתופעת המדינה המתערבת כחלק מכלל משפוט מערכת יחסי העבודה ונשאלת השאלה – כיצד התמודדה המדינה בשביתת נהגי "מטרודן" עם זכות השביתה כזכות יסוד הלכתית וחברתית במשטר דמוקרטי, כאשר בשביתה זו בא לידי ביטוי המתח שבין זכויות העובדים (הזכות להתארגנות והזכות לשביתה) לבין כרסום בטובת המעביד (נזקים כלכליים ופגיעה בזכות הקניין) לבין אופי משטרה של מדינת ישראל (כמדינה דמוקרטית, אך ללא חוק יסוד של זכות לשביתה) לבין הפגיעה בצד שלישי שאינו צד בסכסוך (הציבור). על מנת לבדוק שאלה זו אסקור תחילה כרקע תיאורטי את מעמדה של זכות השביתה בישראל כחלק ממשפוט מערכת יחסי העבודה ואת השתקפויותיה העיקריות הנוגעות לעבודתי בראי החקיקה והפסיקה. בהמשך אבחן את שביתת נהגי "מטרודן" בשאלת התערבות הריבון הפוגעת במימוש זכות השביתה וזכות ההתארגנות שהייתה הבסיס לסכסוך העבודה (שבירת שביתה למען הציבור), את הפסיקות המנוגדות של בתי הדין לעבודה (האזורי – שביתה מכוונת כלפי המעביד, השירות חיוני ואין התערבות במאבק. הארצי – שביתה מיועדת גם להסב נזק כלכלי למעסיק וגם להניע את הציבור, השירות אינו חיוני, התערבות המדינה אינה מידתית וכמוה כהתערבות במאבק לשם התארגנות) ואת החלטת בג"ץ שלא לדון בעתירה – שאמנם מעלה שאלות משפטיות עקרוניות – אך נעשתה תיאורטית (סיום השביתה). התערבות המדינה, אפוא, פגעה בזכויות חוקתיות, הלכתיות וחברתיות – חופש ההתארגנות וזכות השביתה – שמהווים נדבך חשוב בדמוקרטיה הישראלית.