תקציר העבודה כיפה אדומה בראי ההומור שורשיו של סיפור העם נטועים בראשית ההיסטוריה האנושית.  הצורך לספר סיפורים מובנה בנפש האדם. הוא נועד כדי לענות על שאלות שתוהות כיצד נברא היקום, איך נוצר האדם, כדי להתמודד עם החשש מאיתני הטבע, כדי לפתור חלומות, כדי ליצור תקשורת וגם כדי להשתעשע.   גם ימיו של ההומור  כימי האנושות.  ההומור הוא כלי להתגבר על פחדים, הוא דרך לקרב לבבות, הוא אמצעי לגישור על פערים, הוא מקשט את החיים ומקל עליהם.  הומור יכול להיות גם אלמנט של תוקפנות ומאבק, של לעג והתנשאות.  העבודה שלהלן תקשור בין מעשיית העם להומור. עם עלייתן של תנועות רומנטיות בסוף המאה ה-18 וחיפוש שורשים להיווצרותם של עמים, מסיבות פוליטיות בעיקר, החל איסוף מכוון של סיפורי עם, העלאתם על הכתב ועיבודם הספרותי. מאוחר יותר, החלו לפעול אסכולות מחקר שונות, שניתחו את סיפורי העם מהיבטים שונים: גיאוגרפיים, היסטוריים, פסיכולוגיים, אסתטיים, פונקציונאליים, מרקסיסטים, פמיניסטים ועוד.
עבודתי תעסוק בהיבטים הסאטיריים של מעשיית העם "כיפה אדומה", 333-AT. המעשייה הועלתה על הכתב לראשונה על ידי שארל פרו ב-1697, בספרו "מאורעות או סיפורים מזמנים עברו עם מוסר השכל – סיפורי אמא אווזה" (נספח 1). הגירסה השנייה של המעשייה יצאה בגרמניה בשנת 1812, בקובץ "מעשיות לילדים ולבית" של האחים גרים.
המעשייה נקראה "ברדסית קטנה ואדומה".(נספח 2)   דינה שטרן, בספרה אלימות בעולם קסום, מעמידה בספק את הגרסה, שבסילה ג'ימבטיסטה (Giambattista Basile) האיטלקי,  כלל בספרו "מעשיית המעשיות" או "שעשוע לילדים קטנים" את הסיפור "כיפה אדומה".
אלן דנדס אומר, שנראה, שהרישום הידוע המוקדם ביותר של סיפור "כיפה אדומה" הוא של שארל פרו, אך ברור שמדובר במקור עתיק יותר.  בניגוד לאגדות ילדים אוראליות, בהן הקורבן כמעט אף פעם לא נהרג לחלוטין, בגרסת פרו, כיפה אדומה נטרפת. בסיפורים אוראליים  אותנטיים, בניגוד לגירסה של שארל פרו, אין בדרך כלל הטפה לערכי מוסר.
"כיפה אדומה" היא אולי המעשייה הנחקרת ביותר, שתורגמה לעשרות שפות, נערכה אין ספור פעמים, היתה מושא לביקורת ספרותית, שכבה על ספת הפסיכואנליזה, הומצאה מחדש ע"י הפמיניזם והפכה חומר גלם לסאטירה. משהו בעלילה, במשמעויות שהיא משדרת, ברבדים הסמויים והגלויים שבה, מוציאים את הקוראים מאדישותם, מעוררים את היצירתיות ואת חוש הביקורת.  זו מעשייה אהובה הן על ילדים והן על מבוגרים.
שמעון לוי, במאמרו "כיפה אדומה מי  יידע חייך?"  סוקר שלל  תרגומים לעברית של המעשיה.  הוא כותב: "בתולדות התרגום לעברית הספיקה כיפה אדומה ללבוש כמה וכמה כיפות וכובעים. היא היתה בראשית המאה גיבורה מקראית גאה של התחדשות לאומית עברית, היא עברה במבוך המביך של חינוכיות עברית פוסט-ויקטוריאנית וסבלה מנזקי הכשל הריאליסטי. היא הפכה מין דמות בסידרת טלוויזיה ספרותית דמוית שושלת, שכבה על הספה הפסיכואנליטית ונידונה גם למיטת סדום של ניאו-מיתוסים ישראלים בצד דה-מיתולוגיזציה של המקור-" סלינה משיח, במאמרה, "כיפה אדומה או זאבה?  דימוי לשוני ומציאות", כותבת: "תום המאה ה-17, תמימות המאה ה-19, תמה המאה ה-20 וילדה כיפה נמלטת בדם שיניה מפרשנות לפרשנות, מסרבת להיבלע".  משיח סבורה, שהעניין הרב במעשייה נובע מהשאיפה הפמיניסטית לעצב את סיפורי העם מחדש, שלא על פי הנרטיב הגברי, אלא על פי הנרטיב הנשי.  "הפולקלור", היא כותבת, "הפך לשדה קרב, עליו נפגשים חוקרים מדיסציפלינות שונות לדון בתיאוריות ולהתפלמס על פרשנויות".
אוריאל  אופק, מוצא הקבלה בין המעשייה "כיפה אדומה", לנוסחים במיתולוגיה הצפונית והאמריקאית, בהקשר לשיח המתבסס על שאלות ותשובות.  הוא גם מוצא דימיון בין המעשייה למיתוס קדמון במיתולוגיה היוונית, לפיו קרונוס, בנם של אוראנוס אל השמיים וגאיה אלת הארץ, בלע את חמשת ילדיו.  הם הצליחו להיחלץ מבטנו בשלום ובמקום כל אחד מהם, הוכנסה לבטנו של קרונוס אבן. גם כיפה אדומה, שנטרפה ע"י הזאב ונחלצה, מילאה את בטנו של הזאב באבנים כבדות עד שהוא נפל ומת.
למעשייה שסופרה במחוזות שונים באירופה, היו כמה נוסחאות סיום.  למשל: באחת מהן (בצפון מערב צרפת, ובאנגליה), הזאב משקה את כיפה אדומה בדם של סבתהּ.  גירסה אחרת מספרת, שהוא פרס עבורה פרוסה מבשרה של הסבתא.  ישנן גרסאות פחות קניבליות, מרוככות, שחוסכות מכיפה אדומה וסבתה את המפגש עם המוות ומהצורך לשהות בבטנו של הזאב.
למרות, שאין לכיפה אדומה גרסאות יהודיות, כי המעשייה לא יוהדה, מצביע אוריאל אופק על גרסה יהודית, המספרת על דב שטרף את ילדי הרב והרבנית, שנשארו לבדם בבית. כשחזרה הרבנית מהשוק, היא פתחה את בטן הדב, הוציאה את ילדיה והכניסה במקומם אבנים ועצמות.  הסיפור תורגם לעברית ע"י ש. בן ציון והוא נקרא "הזקנה והדב".
היריעה קצרה מכדי להציג את הגרסאות והפרשנויות למעשייה כיפה אדומה.  הן רבות ושונות מאד אחת מהשנייה. נראה, שגם בעידן המודרני של האלף השלישי לספירה, תמשיך המעשייה "כיפה אדומה", להעסיק את החוקרים והיוצרים השונים בכל אמצעי האמנות והמדיה.
העבודה "כיפה אדומה בראי ההומור", תעסוק בעיבודים סאטיריים של המעשייה "כיפה אדומה". בפרק הראשון, אבחן את המעשייה על רקע אסכולות מחקר שונות כדי לאמת את העובדה, שמדובר במעשייה ולא בז'אנר אחר. בפרק השני אבחן את הצורך האנושי לעסוק בהומור וסאטירה, אגדיר מה הוא הומור, מה היא פארודיה ואיך מגדירה הפסיכולוגיה את ההומור.  אפנה מבט לקשר בין הומור ומין, מכיוון שברובד הסמוי של המעשייה "כיפה אדומה", יש ביטוי לשאיפות מיניות כמוסות, לא לגיטימיות, שמהוות טאבו בחברה המספרת. אבחן  את המשמעויות הסמויות והגלויות של המעשייה ומדוע היא מעוררת את החוש הסאטירי של הכותבים. בפרק שלישי אציג גרסה הומוריסטית, מקומית, שנכתבה, בוימה וצולמה ע"י קבוצת צעירים, שהשתחררו מהצבא.  הגרסה מופיעה בקלטת וידיאו ונקראת "כיפה אדומה באינתיפאדה". הקלטת נועדה להקרנה בפני חברי קיבוץ, כדי לעודדם  להתחפש לפורים.  גירסה זו מציגה עיבוד שונה לסיפור כיפה אדומה ומשתמשת בו כדי להעלות בעיות אקטואליות, מחיי היוצרים.  בפרק זה אבדוק כיצד מושלך ההומור המקומי על המעשייה כיפה אדומה, איזה שינויי וורסיה נעשו בגירסה המצולמת, מה השיגו השינויים ועל פי איזו קטגוריות אפשר לסווג את היצירה המצולמת. בפרק האחרון אביא מספר דוגמאות לגרסאות סאטיריות של המעשייה כיפה אדומה, שהופיעו בארץ ובחו"ל.
בעבודה אבחן כיצד פולקלוריסטים, פסיכולוגים, פמיניסטים, חוקרי ספרות והיסטוריונים ולענייננו גם הסטיריקנים, מנסים לנפץ "פרות-קדושות" ומביאים הנחות חדשות ביחס למסרים האוניברסאליים והעל זמניים של המעשייה.