עבודה בנושא: 'הוראת הגמרא בעידן של תמורות: מלימוד מסורתי ללימוד מחשבתי'.
העבודה עוסקת בניתוח אופן לימוד הגמרא המסורתי בחינוך הדתי, תוך כדי התייחסות למקורותיה ההיסטוריים והרעיוניים. הניתוח כולל תיאור אופן לימוד הגמרא בהווה וכן הערכת יתרונותיה וחסרונותיה של השיטה. הערכת השיטה נעשית לאור גורמים הקשורים לתמורות שונות שחלו במהלך השנים בקרב הציבור הדתי. כמו כן, מוצעת שיטה חדשנית ללימוד גמרא בחינוך הדתי, שיטה הממשיכה את הלימוד המסורתי מחד אך מנסה לענות על הבעיות השונות הקיימות בשיטה המסורתית. העבודה אף כוללת שני שיעורים לדוגמא הנערכים במתכונת השיטה המוצעת.    מבוא
אין ספק כי החיבור המרכזי בעולמה של התורה שבעל פה הוא התלמוד. מאז שנחתם ועד היום, היה התלמוד החיבור המרכזי בחשיבותו מבחינה לימודית, השקפתית והלכתית. גדולי הדור מאז ועד היום היו אלו שהצטיינו בלימוד הגמרא ובניתוחה וכן בהבנת ההלכה העולה ממנה. לימוד הגמרא היה תמיד המדיום המרכזי של ההתפתחות כעובד ה' ומי שלא למד את הגמרא נשאר בגדר 'עם הארץ'. כך כותב הרמב"ם בהקדמתו לפרוש המשנה:
"וכשמתו כל החכמים, עליהם השלום, שהאחרונים מהם היו רבינא ורב אשי והתלמוד כבר נגמר – ויהי כל אשר קם אחריו, הייתה תכלית כוונתו וכל מאודו להבין דבריהם שחיברו בלבד, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" הרב אהרן ליכטנשטיין מתאר בצורה יפה את מעמדו של לימוד הגמרא בעם ישראל לדורותיו – "על הגמרא ושלוחותיה התרפקו קמאי דקמאי כבתראי ודבתראי – גאוני בבל, ראשוני אשכנז כשל ספרד, אחרוני מזרח ארופה כשל צפון אפריקה. עליה הסתערו, להבדיל, שונאינו כשבאו לשרוף תורת ישראל…מרכזיות הגמרא אינה מקרית. היא נעוצה בזיקתה העמוקה ללב ליבה של היהדות".    למרות חשיבותו ומעמדו הנישא של התלמוד לאורך כל הדורות, אנו עדים לכך שבציבור הציוני- דתי, כבר מראשיתו, לימוד הגמרא הפך להיות לתחום קשה מאוד ללימוד. הגמרא קשה מאוד ללימוד הן מבחינת התוכן והן מבחינת השפה. גם המבנים הלוגיים בגמרא קשים להבנה לתלמיד בעולם המודרני וכן העריכה האסוציאטיבית במידה רבה, מקשה על קליטת מהלכה של הגמרא.
מוקד נוסף בו ניתן להצביע על הקושי בלימוד הגמרא בעולם מודרני, הוא הקישור הפנימי – קיומי בין הגמרא לבין התלמידים. אין ספק כי הגמרא נכתבה בתוך עולם השונה מאוד מעולמו של התלמיד המודרני וממילא מובן כי התלמיד המודרני חש באופן ברור את הפער הקיים בין עולמו לבין עולמה של הגמרא.. השוני מצוי בשני רבדים:
 ראשית, ברובד החיצוני, התנהלות העולם השתנתה ביותר, השאלות המעסיקות את הגמרא הן לאו דווקא השאלות שהעסיקו את האדם המודרני וכן המקרים השונים המובאים בגמרא שונים מהדברים המתרחשים בעולם המודרני. שנית, ברובד פנימי, יש שוני גדול בין עולמו של התלמיד המודרני לתלמיד הקלאסי שלמד גמרא ב'חדר', בעבר. התלמיד המודרני מצוי במידה רבה בעולם הכללי והשאלות הקיומיות לגביו הן לאו דווקא השאלות הנידונות בגמרא. לתלמיד המודרני קיימים גם ערכים דתיים רבים, בנוסף להצטיינות בלימוד, בשונה מהמצב ששרר בעבר (והיום בציבור החרדי) בישיבות, בהם התכלית הדתית המרכזית התבטאה בלימוד תורה.  הרב יהודה ברנדס, במאמרו "הצעה לתוכנית לימודים בתלמוד ובתושב"ע  עומד על שני הרבדים, המהווים את מוקד הבעיה, כפי שהצגנו – "ברוב הסוגיות הנלמדות אין – על פניהן – משמעות רלוונטית לחיי התלמיד. בין אם מדובר בסוגיית "האשה נקנית בשלש דרכים" ובין אם מדובר בסוגית "עני וכהן חד שיעורא הוא". אפילו בסוגיות שיש להן השלכה הלכה למעשה – את הממד הרלוונטי לחייו פוגש התלמיד בספרות ההלכה… הערך של תלמוד תורה לשמה, כערך מרכזי של דתיות, מועמד בתחרות עם ערכים דתיים אחרים כגון דבקות – ערך היסוד של החסידות, שרות חברתי, השתלבות בחיי המדינה…וכן ערכים נוספים של הדתיות המודרנית".      במהלך שנותיו של החינוך הדתי בארץ, התעצבו שיטות שונות בנוגע לאופי לימוד הגמרא הראוי כיום, שיטות שנועדו לענות על הבעיות שהצגנו בהוראת הגמרא.
 השיטות אמנם התעצבו ברובד הדידקטי, אך לא ניתן לנתק אותם מהרובד האידיאולוגי – רעיוני הטמון בבסיסו של לימוד הגמרא. במאמר זה ננסה להתחקות אחר השיטה המרכזית הנהוגה בבתי הספר הדתיים ככלל ובישיבות התיכוניות בפרט, שיטה המבוססת במידה רבה על הגישה המסורתית – למדנית שהייתה נהוגה בישיבות ליטא. נבחן את העקרונות הפדגוגיים של השיטה ואת מניעיה האידיאולוגיים. במקביל, נבחן את היתרונות והחסרונות הקיימים בשיטה. לבסוף נציע הצעה חדשה לצורת לימוד גמרא, המבוססת גם היא על מניעים אידיאולוגיים מסוימים והעונה לדעתנו על הבעיות הקיימות בגישה המסורתית. את השיטה המוצעת נדגים ע"י נושא לדוגמא.   העבודה אינה כוללת רשימה ביבליוגרפית