"מבוא לתקשורת המונים" ה"מפות" שברשותנו על המציאות "מסורטטות" בידי נציגי האליטות המעוניינות בשימור כוחן אנו, כבני אדם זקוקים לצורך להשתייך, או את הצורך לפרוק מתחים ולספק את יצר הסקרנות, לפיכך, אני צריכים לחיפוי מידע עם זולתנו, דהיינו: תקשורת.
התקשורת היא הכלי  באמצעותו אני מנסים להבין את המציאות, שבה מצויים הפתרונות לצרכינו השונים. המציאות, כידוע, מורכבת מעובדות רבות, שאיננו מסוגלים להכירן מכלי ראשון. לפיכך, אנו נזקקים למילים ולתמונות, שיתארו בפנינו את העובדות השונות ויסייעו לנו בבנייתה של ה"מפה" המתארת את המציאות.
ציור ה"מפות" של המציאות נעשה בשלושה אופנים: באמצעות הדיווח, ההיקש והשיפוט.
הדיווח הוא תיאור העובדות כהווייתן. יתרונה של שיטה זו הוא בנוחות הנדרשת לשם העברת עובדות יבשות ללא הפשטה או ניחוש.
ההיקש הוא הניסיון לתאר את הבלתי ידוע על בסיס הידוע. בדרך זו, מצייר "המפה" מנסה לנחש או להעריך את המציאות ע"פ העובדות הניצבות בפניו. זהו ניסיון לתאר את הבלתי ידוע על בסיס הידוע.
והשיפוט הוא הבעת דעה אוהדת, או בלתי אוהדת לאובייקט על ידי מגדיר ה"מפה", שעליו אנו מדווחים. מאחר שהמפה אמורה לתאר עובדות, המרכיבות את המציאות, הרי שרק הדיווח מתאר נאמנה את המציאות, בעוד שההיקש הוא בבחינת ניחוש של העובדות, ואילו השיפוט איננו מתאר עובדות, אלא את תחושותיו של המדווח לגבי העובדות.
אמצעי התקשורת מונעים על ידי אינטרסים כלכליים ושואבים את פרנסתם מן המצב הקיים , ועל כן מעוניינים בהנצחת היציבות ובשימור הסטטוס-קוו, כוחן הפוליטי, שכן כל שינוי וזעזוע עלולים לסכן את רווחת הארגון התקשורתי, דהיינו: טיב הבעלות על אמצעי הייצור הוא הקובע את אופיו של המוצר ואת טיבו, ואתם אינטרסים מונעים על ידי אליטות שהן למעשה קבוצות, אשר כוחן מבוסס על הנגישות למידע ואליטות אלו לא מחלקות את המידע לזולתן ובכך הן משמרות את הכוח שבידן.
מכאן, לפי דעתי מוסקת הקביעה כי ה"מפות" שברשותנו על המציאות "מסורטטות" בידי נציגי האליטות המעוניינות בשימור כוחן. ההסבר לכך הוא כי  מאחר ורבים מאמצעי תקשורת ההמונים מצויים בידיים פרטיות – המונעות על ידי אינטרסים כלכליים – הרי שהתכנים המופקים משרתים את האינטרסים הללו. כתוצאה מכך אמצעי התקשורת מתמסדים בתוך המרקם החברתי, ומפתחים אינטרסים זהים לאלה של המערכת כולה. כל שינוי פוליטי, כלכלי או חברתי, עלול לאיים על אמצעי התקשורת , ועל כן הם יעשו כמיטב יכולתם כדי להגן על היציבות הפוליטית והחברתית. לפי תפיסה זו, האליטה  הכלכלית היא הקובעת אילו קולות ודעות יישמעו באמצעי התקשורת, ואילו ייעלמו. ההיגיון הכלכלי קובע גם כי אותן האליטות הכלכליות, שבכוחן להבטיח תמיכה כלכלית באמצעי התקשורת, יזכו בשירותיהם הטובים.
מכאן נובע כי מעמדם של המגזרים המזרימים משאבים לאמצעי התקשורת ומגדילים את רווחי בעליהם, מתעצם, ולעומתם נחלש מעמדם של מקורות המידע העצמאיים, הקטנים, שאינם מהווים גורם כלכלי משמעותי. לאור זאת, קיימת גם התעלמות מקבוצות העלולות לגרום לערעור המערכת , או להרעת תנאי הקיום של אמצעי התקשורת, וניכרת אף התייחסות שלילית אליהן.
דוגמא לכך הם אנשי התקשורת עצמם-מנהל, כותב, עורך או שדר- משתייכים לאליטה חברתית, שערכיה קרובים יותר לאלה של המעמד השליט מאשר לאלה של הציבור הרחב והנשלט2.
הדמיון החברתי-ערכי משחרר את האליטות השליטות מהצורך להנחות את אמצעי התקשורת ולפקח עליהם, שכן אנשי התקשורת עצמם חדורים ערכים אליטיסטיים ופועלים כסוכני חברות בשירותה האליטות השליטות. פעולות כאלה נעשות תוך כדי דחיקת הערכים החלופיים וקיפוח עניינן של הקבוצות הנשלטות.
–
העבודה ללא ביבליוגרפיה
2   דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים-אמצעי התקשורת בישראל
1 990-1948, עם עובד, האויברסיטה העברית, (1986),7