מושג הילד בתרבות המערב:
א.                     פיליפ אריאס, היסטוריון הנחשב לאבי חקר הילדות בהיסטוריה. אריאס מתייחס אל הילדות כתופעה היסטורית בספרו. תורתו של פיליפ אריאס טוענת כי תופעת הנעורים הינה תופעה מודרנית אשר החלה להתפתח במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19. על פי אריאס, תקופת הנעורים נוצרה כתוצאה מהתארכותו של גיל הילדות עד לסוף שנות העשרה.
על פי אריאס החברה המדיאוולית הייתה חברה נטולת הבדלי גיל, חברה בה ילדים בגיל צעיר מאוד נטמעים בחברת המבוגרים בצורה מלאה, עד שאפילו ההבדלים הפיסיים ביניהם היטשטשו- ילדים נראו כמבוגר קטן. אחד החידושים של אריאס היה שימוש במקורות חדשים, מתודולוגיה שונה. אריאס טען כי מקורת כמותיים (רשימות ילודה, תמותה נישואים וכדומה) אינם מספקים בכדי לבחון את הילדות, ולכן הוא עשה שימוש ביצירות אומנות מימי הביניים כמקור היסטורי. אריאס מצא כי באומנות ימי הביניים צויר הילד כ"מבוגר בקנה מידה קטן". במאה ה-16 וה-17 מתקיימת נקודת האפס בה האחדות על גילית מתחילה לעבור קיטוב.   אריאס טוען כי ההבחנה בילדים  התרחשה קודם לכן במעמדות הגבוהים, אשר ראו בילד כיצור חמדמד/שעשועי, ובשלב מאוחר יותר הכרה זו עוברת למעמד הנמוך. בפרק "מהפקרות לתום" הגישה המשתעשעת היא הבולטת ביותר. אריאס משתמש ביומנו של רופאו של לואי ה-13 על מנת להדגים כיצד התייחסו לילדים כשעשוע מיני: עד גיל שבע משתעשעים במיניותו של הילד, לאחר מכן הוא מתבגר, מתנהג בצורה מהוגנת, מתחיל להחביא את מיניותו ולשלוט בה ובנוסף  מתחיל לקבל הילד חינוך. דרך זו של קשירת הילדים בהלצות על נושאים מיניים הייתה חלק מהמנהגים הנפוצים ולא זעזעה איש. אנשי הכנסייה והמוסר הזדעקו בנוגע להשתעשעות בילדים וטענו כי זו הפקרות ויש למנוע אותה, מטרתם הייתה דיכוי היצר המיני. כריאקציה לאדישותם של המבוגרים כלפי הילדים והן כלפי היחס העדין מדי והאנוכי ההופך את הילד לכלי משחק עבור המבוגר, מציבים אנשי הכנסייה והמוסר את החינוך במקום הראשון בסולם החובות. הם טוענים כי יש להוציא את הילדים מהמרחב הביתי ולהעבירם לפנימיות. במהלך המאה ה-18 בתי הספר עוברים שינוי והופכים ממוסד להכשרה מקצועית למוסד חינוכי, ומכאן מתחילה הגישה המחנכת. גישה זו מבדילה את הילד מעולם המבוגרים ומאפשרת ספרות פדגוגית לילדים הנבדלת מן הספרות למבוגרים.
לסיכום, טוען אריאס, כי רעיון התום הילדותי הביא לידי גישה מוסרית כפולה כלפי הילד. ראשית יש לשמור את התום מפני זיהומי החיים ובעיקר מן המיניות, אשר המבוגרים אינם רואים בהם כל רע, או אף משבחים ומעודדים אותה.  ושנית, יש לפתח את האופי ואת ההיגיון. אפשר לראות סתירה בין שתי העקרונות כאשר האחד דוגל בשימורה של הילדות והשני קורא להפוך את הילד למבוגר טרם זמנו.