תקציר מדינת ישראל היא מדינה קטנה ולהשיג בה קרקע היא סוגיה לא פשוטה. במדינה שמתפתחת מאז הקמתה ובצעדים גדולים, מקשה הדבר על השגת קרקע מרצון מבעליה הפרטיים ובד"כ לטובת הכלל. במדינת ישראל ישנו גידול דמוגראפי מאז הקמתה, החל מגלי העלייה בשנות ה 50 וגלי העלייה האחרונים של שנות ה 90, אשר מחייבים בניית שכונות וסלילית כבישים ופיתוח אזורים חדשים, לאורכה ורוחבה של המדינה. לכל אלה, נאלצת מדינת ישראל מתוך סמכות חוקית כמובן, להפקיע קרקעות מבעלי הקניין הפרטי ולעיתים אף ללא תמורה. מהלכים בהם יש לכאורה ניגוד אינטרסים ברור, בין עקרון הקניין הפרטי ובין טובת הכלל. בדרכי פעולה אלה פוגעת המדינה ללא עוררין בזכויות האדם, פגיעה המשליכה ישירות על זכויות השוויון, הזכות לקניין, הצדק חברתי וצדק חלוקתי. בכל חברה דמוקרטית שבה קיים ומוכר המושג זכות הקניין, אשר לחברים בה יש זיקה לנכס מקרקעין, מתעצם הקונפליקט בין האינטרס של הציבור אותו מייצג הממשל, לבין האינטרס הפרטי. בשנים האחרונות בו מתעצמת הנסיגה של המדינה משמירה על זכויות החברתיות. וזה המתח שקיים בין צרכי הכלל, ערכי השוויון וצדק חברתי, חלוקתי – ההפרטה היא מילת המפתח של צמצום אחריות הממשלה, השלטון מענייני הפרט. תחום זה של פגיעה בשוויון ובזכויות האזרח נוגע לתחום המשפט שנאלץ לא פעם להתערב ולנסות בכוחותיו הוא לשמור על זכויות האדם אם בעיגון חוקי היסוד של כבוד האדם וחירותו, חוקים הנוגעים לפרט בניגוד לייתר חוקי הייסוד שנוגעים למדינה ואם בפסקי דין. בעבודתי אשאף להציג גם את תחום המשפט והקשר שלו לצדק חלוקתי.
העבודה ללא ביבליוגרפיה וללא מקורות