אוונגרד (מצרפתית: "חֵיל חלוץ") – "קבוצה הפעילה בהמצאה ויישום של טכניקות חדשות בתחום מסויים, במיוחד באמנויות". פריז של שנות ה-20 במאה ה-20 הייתה בירת האוונגרד העולמית בתחומי האמנות, הספרות המוזיקה והדרמה. האוונגרד עורר דחף לערוך ניסויים, לברוא צורות חדשות ולקרוא תיגר על הנורמות האמנותיות המבוססות של המוזיקה, הציור הפיסול, השירה, הספרות והדרמה, שלט בכל תחומי האמנות. פריז הייתה עירם של רבים מן ה"איזמים" המודרניים כדוגמת הסוריאליזם, הקוביזם או הדאדאיזם.
ציירים מרחו על הבד צורות, מרקמים וצבעים טהורים. הציורים לא היו חייבים לשקף את המציאות החיצונית או להתבסס על כללי הפרספקטיבה הרנסנסית וניסו לשקף אוירה, הלכי רוח, מבנים סמוים מן העין וחלומות, או להינתק לחלוטין מן "המציאות".
אנשי רוח כדוגמת מרסל פרוסט (Marcel Proust) חקרו את הזמן ואת התודעה והרחיקו לכת עד כדי הגדרתם מחדש. העולם היה בלתי רציונלי, והאמנות גמרה אומר לשקף אי-רציונליות זו או לוותר לחלוטין על היומרה לשקף או לתאר משהו. כל הקלפים נטרפו וניתן היה לעשות כל דבר בדרך חדשה ומודרנית. מחזות מודרניסטיים נמנעו מלעסוק ברציונל ועסקו בכל מה שהפר את כללי ההיגיון, ובתאטרון האופי של המופע היה התרחשותי תוך מתן דגש על ההשתנות. המונח אוונגרד נטבע באמצע המאה ה-19 לכינוי תנועות פוליטיות שראו עצמן "מתקדמות", רובן סוציאליסטיות. במעבר המאה, האוונגרד נחשב לסימן ההיכר של המודרניזם. בעת זו החלו לכנות עצמם בשם זה תנועות וזרמים שונים בתרבות ובאמנות הפלסטית (וכן בתחומי הספרות והמוסיקה) שביקשו להתנער מן המסורת ולהרחיב את הגבולות ביחס לנורמות המקובלות באמצעות ניסויים ומאבקים באמנות העת. האמצעים בהם השתמשו היו יצירת פרובוקציות שעוררו תדהמה בקרב הקהל והמבקרים, עשייה בינתחומית שכללה שילוב פרדוקסאלי של מדיומים אמנותיים שונים היוצר חוויה דיסוננטית (פיסול בשילוב עם אדריכלות), שילוב של תנועה דינמיות וסטאטיות בציור ופיסול (פוטוריזם) ושיבוש בין המרכיבים הבסיסים של האמנות, כך שהקהל הפך לחלק מהיצירה.