אין ספק שההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים הביאה עימה דברים שאת משמעותם ותרומתם לקידום המין האנושי אין אנו עדיין יכולים לעכל עד תומם כמו התקשורת הרב ערוצית/לוויינית וכן האינטרנט. אך עם זאת נדמה כי שכמו שהגבולות הטשטשו בין מדינות ותרבויות שונות, כך גם הגבולות שבין המותר והאסור.
בעבודתי זו אעמוד על היכולת ההרסנית (או שמא המקדמת) של עבודת 'עיתונאי' הפפראצי לבין פרטיותו של אדם, בין אם מפורסם ובין אם פלוני אלמוני. העולם של המאה ה-21 ייצר המוני סלבריטאים בארץ ובעולם. כאלה, שלעיתים בהנף אס אמ אס הפכו מ NO ONE לTHE ONE. התרבות המודרנית של שימושים וסיפוקים היא זו שמעלה אנשים למעמד של צעצוע לאומי, ומכאן גם ההתייחסות התקשורתית אליהם – כאל 'ויטרינות נעות'.
העיתונות הצהובה, אשר התפתחה כבר במאה הקודמת באירופה, שמה את הדגש על הסנסציה, על המיוחד ועל השונה. בימינו אנו השתדרג הפירוש הזה לכדי תאוות בצע פוטוגרפית. המגזינים הצהובים, ואחריהם כל כלי התקשורת, הפכו רודפי פנים. אם תרצי, בלשים וחוקרים במשרה מלאה אשר 'אורבים לטרפם' בחניונים חשוכים, ואשר משתמשים באמצעים טכנולוגיים אשר לא מביישים סיירת בצה"ל.
העם הורגל שבעיתון שלו הוא רוצה לראות פנים של אנשים שהוא מכיר, ורצוי, אם אפשר – לתפוס את אותם פנים בזוית הכי מעוותת שאפשר, כדי שנוכל לצחוק, להתבדר, לראות שגם 'הם' מפשלים. לא אעמוד על הדיון הפילוסופי, האם זו הביצה (לצורך העניין התקשורת) או התרנגולת (לצורך העניין העם או ציבור ה'קוראים') יצרו את המצב שבו במקום לקרוא כתבות תוכן עם ערך עיתונאי צורכים פנים.
מה שידוע הוא, שיש דרישה. אם יש דרישה, יש צורך לספק אותה להמון, לתת להם את הסם.
במסגרת זו, הוכשרו כל הכלים למען אותה מטרה.
נשאלת השאלה שאיתה אנסה להתמודד בעבודה – האם ובאיזו מידה יש את הלגיטימציה לחדור לקרבי הפרט על–ידי הפפראצי באמתלה של עבודה אמנותית-עיתונאית. מה הגבול אותו מותח חוק הגנת הפרטיות, והאם הוא קיים בכלל? האם הכל מותר?
המקרה בו אעסוק הוא המקרה של בר רפאלי/ליאונרדו דיקפריו מול הפפראצי. מקרה זה הסעיר את המדינה כולה והעלה את השאלות הנוקבות שהעליתי כאן.
תוכן עניינים
הקדמה.. 2
פרק תיאורטי 3
פרק מעשי 7
סיכום.. 10 ביבליוגרפיה.. 11