על בית הדין הפלילי הבינאלומי בשנת 1998, מאה ועשרים מדינות חתמו על חוקת רומא, אמנה בינלאומית המכוננת את בית הדין הפלילי הבינלאומי (להלן: בית הדין).  בשונה מבתי דין אחרים, אמנת רומא הקנתה סמכות שיפוט לבית הדין על יחידים החשודים בביצוע פשעים נגד האנושות, וכן החילה את סמכותה על מדינות ואזרחי המדינות אשר אינן צד לה.  אם עד כה האחריות בגין פשעים נגד האנושות הוטלה על המדינה או על אורגן מוסים שלה, אזי בהקמת בית הדין, העולם החליט להטיל על מבצעי הפשעים אחריות אישית.  כך ימנעו המקרים המוכרים בהם מנהיגים, חיילים, וכן אזרחים, יבצעו פשעים חמורים ולא יענשו על כך באופן אישי.  האנשים שניתן להעמיד לדין כוללים לא רק את דרגי הביצוע אלא אף את דרגי הפיקוד הצבאי וההנהגה המדינית שפעלו ליזום, להנחות, ולהוציא לפעול את מעשי העבירה , או שהם התרשלו בפיקוח על כוחותיהם שביצעו את העבירה.  כמו כן, גם מי שפעם בשידול או בסיוע, או בהספקת חומרים לביצוע העבירה, עלול להעמוד לדין.  קרי, אין אדם החסין.
מטרתו העיקרית של בית הדין הוגדרה כ-"מאבק נגד הפטור מעונש של אנשים המבצעים השמדת עם".  בפועל מאבק זה החל לאחר האסונות שהתרחשו במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר פושעי המלחמה קיבלו הקלות והצליחו להשתחרר ממשפט ומעונש – לאחר מלחמת העולם השניה הוקמו הטריבונלים של נירנברג וטוקיו, אך פורקו לאחר תום המשפטים.  בשונה מהטריבליונים הללו, בית הדין הוקם כבית דין קבוע.  כמו כן, בית הדין נועד ליצור הרתעה מפשעי מלחמה עוד לפני שהם התרחשו.