עבודת אמצע סמסטר הציגו בהרחבה את טיעוניו של אריאס בנוגע למודרניות של תופעת הילדות והנעורים ואת האופנים שבהם הוא מוכיח את טיעוניו. עמתו טיעונים אלה עם הביקורת על התזה של אריאס, כפי שהיא מוצגת במאמרה של קראוזמן בן-עמוס פיליפ אריאס, חוקר תרבויות וסוציולוג צרפתי ונחשב לאבי חקר הילדות בהיסטוריה. פרסם את ספרו "ההיסטוריה של הילדות" בשנת 1962 הדן בתופעת הילדות כתופעה היסטורית. תורתו של אריאס טוענת כי עד המאה ה-17 לא היה קיים בכלל המושג "ילד" וכי תופעת הילדות והנעורים הינה תופעה מודרנית אשר החלה להתפתח במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19. במחקרו הוא משווה בין הילד והמשפחה תחת המשטר הפיאודלי לבין הילד והמשפחה בעידן המודרני. תקופת הנעורים, לדעתו,  נוצרה כתוצאה מהתארכותו של גיל הילדות עד לסוף שנות העשרה. עם זאת, ישנם חוקרים המצביעים על מחקרים היסטוריים על כך שגם בתקופה הטרום-תעשייתית היו הנעורים שלב חיים בעל מאפיינים ייחודים, וכן על קיומו של דיון  שעניינו המובהק הוא הנעורים כשלב מעבר בין ילדות לבגרות. לדיון זה ישנן הוכחות והוא מתבסס על מודלים שונים ששורשיהם היו כבר בחברה הטרום-תעשייתית.
בעבודה זו הציג את טענת אריאס בנוגע למודרניות של תופעת הילדות והנעורים ובמקביל אציג טענות המבקרות את טיעוניו של אריאס כפי שמוצג במאמרה של אילנה קראוזמן בן עמוס.
לטענתו של אריאס החברה המדיאוולית הייתה חברה נטולת הבדלי גילים, ילדים בגיל צעיר נטמעו בחברת המבוגרים ובתפקידים נפוצים ונחותי מעמד כמו שוליות. ילדים והורים, אדונים ושוליות חיו ועבדו זה לצד זה בהרמוניה מלאה (קראוזמן בן עמוס, 1995). כדי לאשש את טענתו הסתמך אריאס על יצירות אומנות בימי הביניים. לדעתו, אנשי המאות ה-10 וה-11 לא בזבזו את זמנם על חזות הילדות ואפיונו, העגלגל והמיוחד ולא התעכבו עליו כיוון שזה לא עניין אותם. במאה ה-13, על אף שגילו יותר הבנה בהצגת הילדות, עדיין היו היצירות דומות למאות שקדמו לה. אך החל מהמאה ה-14 ועד המאה ה-19 חלה איזושהי התקדמות הדרגתית בהבנת מושג הילדות בתודעה הציבורית. מסקנת אריאס, שמלבד יצירות אומנות שאפיינו ילדים כ"מבוגרים בקנה מידה קטן" במובן האסתטי, החוסר עניין בילדים ניכר גם באורח חייהם. הילדות הייתה תקופת מעבר מאוד קצרה שנשכחה מהר מאוד. (אריאס, 1986)-…(המשך בעבודה עצמה)