מחקרים בתולדות ישראל/גדליה אלון חלק ב' מוסד הבוררות היה היחיד שידעה המסורת כרשות היחידה בדינים. החוקרים בדקו ונמצא כי מוסד הבוררות התמסד רק לאחר מלחמת בר-כוכבא מכיוון שבתי-הדין הקבועים התבטלו והבוררות שימשה כמפלט פרטי וארעי. אולם גם לאחר שהשתנתה המציאות ושוב קמו בתי דין קבועים הבוררות לא נעלמה מהעולם. אין לקשר את הבוררות לפורענות שכן היא הייתה קיימת עוד אצל העמים הקדמונים. נוצרו חילוקי דעות בין חכמים בהקשר של דיני ממונות בשלושה. (קביעת הדמות השלישית בבית הדין) הייתה זיקה בין הפירוש של כל מסורת לבין ההלכה היסודית אך יחד עם זאת חכמים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי הדיינים.
 בין רשויות-הדין של הדיוטות ולבין שיפוט חכמים – בהלכה מוצאים פער בין פסקם של הדיוטות לבין אלו של דיינים חכמים והגבלת תחום שיפוטם של ההדיוטות. המסורת הקלאסית הוציאה את "דיני הקנסות" מתחום שיפוטם של ביה"ד של הדיוטות שכן דינים אלו נדרשים ע"י מומחים שהוסמכו לדון ע"י הסנהדרין או הנשיא. התחום המופקע הלך והתרחב וכלל את הגזילות והתקלות לרבות נזיקין. להדיוטות הייתה סמכות לדון רק בסכסוכי ממון שנוצרו כתוצאה ממשא ומתן שבין הצדדים. מסורת ההלכה נוטלת באופן עקרוני גם מבתי-דין אלו את הסמכות לדון ב"הוצאות והלוואות". נשאלת השאלה מי אכף תחומים אלו. ובעיקרון בתי הדין …
ללא מקורות