האם המדינה החמירה יתר על המידה עם ואנונו ? מתוך עיון קצר בביוגרפיה המרתקת והאכזרית של ואנונו, אפשר כמעט לומר שזו שאלה רטורית, אך אמירה גורפת זו מקדימה את המאוחר. לפני שניתן יהיה לחרוץ משפט, רצוי, אפוא, לעיין בעובדות (לפחות עד כמה שהדעת משגת לדלות את העובדות בפרשה  בה מידת הנגישות לאמת מוגבלת מאוד) :
–         ואנונו ביצע מעשה בגידה זוהי אכן אמיתה שאין עליה עוררין. מבלי קשר לעמדתנו המוסרית והפוליטית, לא ניתן להתעלם מהעובדה ששום מדינה ריבונית לא הייתה נוהגת ביד רכה באדם שהפר הסכם סודיות שהעניק לו גישה למתקניה הסודיים של אותה מדינה. בהתייחסותי לסוגיית הבגידה, אני אכן לא מתייחסת למניעים, גם אם הם נעלים ואנושיים ביותר. זוהי אכן גם הפרת חוק בהתאם ל'חוק העונשין'. אולם, וזאת חשוב להדגיש, ואנונו נשפט לחומרה ונגזר עליו עונש קשה בגין אשמת ריגול חמור. זוהי האשמה זדונית. המדינה מעולם לא סיפקה הוכחות כלשהן, או לפחות לא הביאה כאלה לידיעת הציבור הן במרומז והן במישרין, בדבר היותו של ואנונ מרגל. ואנונו חשף את החומרים שבידו מיוזמתו ולא הופעל ע"י גורם חיצוני כלשהו בתמורה לטובות הנאה או איזשהי תמורה מוגדרת. הלכה למעשה, נקבע שעורכי עיתון "הסאנדיי טיימס" הם גורמים עויינים למדינת ישראל.  אנדרו ניל, עורך "הסאנדי טיימס" העיד בפומבי פעמים רבות: "אני יכול להעיד שמרדכי ואנונו לא הרוויח מאומה מפרסום גילוייו. הוא לא קיבל ואף לא ביקש שום תשלום". קולו של אנדרו ניל לא נשמע בציבוריות הישראלית. מדינת ישראל לא סיפקה לציבור שום הוכחה כלשהי שאנדרו ניל אינו דובר אמת ומרדכי ואנונו פעל ממניעים של טובת הנאה אישית ותאוות בצע. אפשר לשער, שאילו בידי המוסד הייתה אפשרות להשיג הוכחה בדבר קבלת תשלום כלשהו עבור ואנונו או בני משפחתו, אזי היה נעשה שימוש באותו נתון והוא היה מגיע לעיתונות.