הקדמה:
בעבודה זו אנסה לגעת באחד הנושאים החשובים בלימודי האתיקה, אם לא החשוב ביותר, והוא – מהות הטוב, מקורו ותכליתו.
בתורתו של אפלטון הטוב הוא תכלית הכל – תכלית הקיום, תכלית החיפוש והחקירה, תכלית ההשתוקקות.
"ואם ביום מן הימים תראנו גם אתה, לא תשוונו לזהב ולבגד ולנערים היפים ולעלמים שעכשיו אתה נדהם בראותך אותם…"                                                             (המשתה
1 26) ההתבוננות בהווה הבהיר ביותר – ההכרה המזוככת הגבוהה ביותר – זהו הטוב עפ"י אפלטון:
"שכמו שאי אפשר היה להסב את העין מן החשוך כלפי הבהיר אלא אגב הסבת הגוף כולו, כן גם הכוח הזה המצוי בנשמת כל אדם, והכלי בו לומד כל אדם: ביחד עם הנשמה כולה יש להפנותו מן המתהווה, עד שיהא ביכולתו לעמוד ולהתבונן במה שהווה, ובהווה הבהיר ביותר; וזה לפי דברינו, הטוב…"                                                                            (פוליטאה ז' עמ' 426) גם  הרמח"ל במסילת ישרים פרק א' "בבאור כלל חובת האדם בעולמו" בדיעה שההתענגות על ה' זוהי תכלית החיים:
"והנה מה שהורוני חכמינו ז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא." החתירה לטוב – טבועה באדם כבר מעצם בריאתו:
"והנה שאר הסגולות הטובות שמייחסים אותן לנשמה מקורבות הן כנראה, לאלה של הגוף, – שאכן אינן מצויות בה מלכתחילה, ומוכנסות לתוכה לאחר מכן בהרגל ובאימון; – ואילו סגולת התבונה שייכת, כפי שמסתבר, למשהו אלוהי הרבה יותר, שלעולם אינו מאבד את כוח פעולתו, אלא שהפנייה (נכונה ובלתי נכונה) תעשנו למועיל ומצליח, ושוב לחסר-תועלת ומזיק…"                                                                                                                     (פוליטאה ז' עמ' 426) הדחף הראשוני לחיפוש אחר הטוב הוא האינטואיציה ("הדרך הנכונה") עפ"י סוק' במשל המערה: "הסבת הגוף אל האור",  עפ"י דיוטימה: "הפונה לאותו ענין בדרך נכונה" (המשתה 124).
אך עיקר החיפוש הוא דרך העיון והדיאלקטיקה. סוק' ממשיל את כוחה של התבונה לתפוס את הטוב כיכולת חוש הראיה לראות את העולם ואף את הכוכבים ואת השמש:
"כבר הגענו אל המנגינה עצמה, שמבצעה השיח הדיאלקטי. ומנגינה מושכלת זו – הרי משלה בעולם הנראה הוא אותו שלב, בו מנסה כוח הראייה, כפי שאמרנו, כבר להביט אל בעלי החי עצמם ואל הכוכבים עצמם, ובסופו של הדבר אל השמש עצמו. ובדומה לכך, כשמנסה אדם לפנות בדיאלקטיקה אל כל יש ויש, בלי שיזדקק לשום חוש, אלא מכוח הגיון המחשבה בלבד, ולא יחדל עד שיתפוס בהכרת המחשבה עצמה את הטוב כשהוא לעצמו, כי אז יגיע לעצם המטרה שבתחום המושכל, כשם שהלה הגיע באותה שעה, למטרה שבנראה."                                                                                                                             (פוליטאה ז' עמ' 446) גם הרמח"ל שם דגש על עבודת העיון:
"ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו, אם לא יעסוק בהם יראה פרטיו ולא יכירם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם… אלא ודאי שצריכים הם לאמצעים ולתחבולות לקנות אותם… אם כן אפוא איך לא יצטרך להוציא זמן על העיון הזה לדעת אמיתת הדברים ולדעת הדרך לקנותם ולקיימם. מאין תבוא החכמה הזאת בלב האדם אם לא יבקשנה…"                                                                                                             (הקדמה למסילת ישרים) תהליך החתירה העיונית אל הטוב מסתיים בהתאחדות שכלית עם הטוב:
"…תתגלה בתחום המושכל דמות הטוב; ואילו לאחר שתיראה, יבוא רואה לידי מסקנה, שהיא היא לעולם כולה עילת כל מה שהוא נכון ונאה, באשר היא מולידה בנראה את האור ואדוני האור, וגורמת במושכל, ששם היא עצמה הגבירה, לאמת ולשכל…"                                                                                                                                                 (פוליטאה ז' עמ' 4
5 ) אחר התבררות "דמות" הטוב מגיעה ההכרה כי הטוב הוא מעין אור טרנסנדנטלי משפיע, המדריך את האדם להגיע אליו דרך התבונה, אולם השאיפה הבראשיתית והנצחית להתאחדות רוחנית עם הטוב היא אימננטית לאדם וקיימת עוד מראשית הוויתו. ובמילותיו של בעל מסילת ישרים: "וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דויד המלך אומר (תהילים עג, כח): "ואני קרבת אלהים לי טוב". ואומר (שם כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי" וגו', כי רק זה הוא הטוב." לסיום מתבטא השלב הסופי בשאיפה להנחיל גם לאחרים את הטוב:
"הלא אם עיינו על הדבר עיון אמיתי, היינו מוצאים אותו על אמיתו ומיטיבים לעצמנו, ומלמדים אותו לאחרים ומיטיבים להם גם כן."                                          (הקדמה למסילת ישרים) "ואילו אותה התרת האסירים מכבליהם… והפנייתם מהצללים כלפי הפסלים והאור, ועלייתם מתוך המערה אל השמש…יש בה כדי להעלות את הטוב מכל אשר בנשמה אל חזות הנעלה מכל אשר בהוויה…"                                                                    (פוליטאה ז' עמ' 446)                                                                                                 עבודה זו היא ניסיון פשוט להבין את מהות הטוב עפ"י אפלטון האם הוא אידאה עליונה המקרינה על האדם או האם הוא תכונה הטבועה באדם ומכוונת אותו למצוא אותה בנפשו. את מסקנותי הוצאתי מתוך פרשנות פשטית של הספרים: מנון, אותפרון, היפיאס זוטא פוליטאה והמשתה.
אין התייחסות לכרונולוגית הכתיבה, להשפעה הדדית בין הספרים, או הצבעה על התפתחות כל שהיא. לקחתי את הספרים כיחידה אחת בניסיון להבין מהי מהות הטוב, מקומו ויחסו אל האדם עפ"י אפלטון.
העבודה ללא ביבליוגרפיה וללא אזכור מקורות