במאמרו מציג מנגל (2001) את אופן העברת המידע מהקריאה בקול לקריאה בשקט. בעבר הקריאה הייתה נעשית בקול כחלק מהאהבה שנמצאה בהנאה מהצלילים בטענה "כי האותיות… היו "סימני צלילים". בימי הביניים קריאת טקסטים מקודשים ושמיעתם היו למעשה חלק ממעשה הקודש משום שעל הקורא לחשוב על משמעות המילים בעוד הוא משמיע אותן. מאחר ומספר יודעי הקריאה היה מועט, נראה יתרון בקריאה בקול, לכן היו נערכות קריאות בקול בפומביות. הקריאה בקול היוותה צורת חשיבה ודיבור בה לא הייתה הפרדה בין מילים בכתיבתן. גורם אשר מילא פונקציה של תקשורתיות בחברה זו היה שיטת הפיסוק אותה המציאו הנזירים שהיו מעתיקים את הכתוב.
הפרדת האותיות למילים ולמשפטים התפתחה בהדרגה. הנזירים בחדרי הקריאה (סקריפטוריום) השתמשו בשיטת per cola et commata בה נחלק הטקסט לשורות הגיוניות, שיטה זו סייעה לקורא להנמיך או להגביר את קולו. שיטות אלו תרמו להתפתחות הקריאה בשקט ואיפשרו קריאה המגשרת על הזמן הנדרש להגייתן וגרמו להבנת הקורא את הטקסט – כך נעשו נחלתו הבלעדית של הקורא.