היזהרו ב"דמוקרטיה הליברלית" כי ממנה תצא דיקטטורה יובל שטייניץ, דמוקרטיה:האיום הליברלי
1 .             פתח דבר ביום ה' באייר תש"ח,
1 4 במאי 1948, קרא דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן, את "מגילת העצמאות" אשר במסגרתה ציין את עקרונות המדינה החדשה המצויים בחלקה השלישי למגילה. עקרונות יסוד אלו, אשר לאורם תפעל מדינת ישראל מאותו יום ואילך, ביססו את הגדרת אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שניים מעקרונות העל של הדמוקרטיה וההכרחיים לקיומה מיום היווסדה ועד ימינו אנו, הינם עקרון שלטון העם וכחלק בלתי נפרד ממנו, עקרון הכרעת הרוב, אשר האחד משלים את משנהו.
עקרון שלטון העם, מקורו ברעיון ה"אמנה החברתית" (הגדרה באנגלית) על- פיה, המדינה קמה ומתקיימת על ידי העם ולמען העם, ולמעשה מבטא את ריבונותו של העם. הדמוקרטיה הישירה (הגדרה באנגלית) אשר מומשה עוד בימי יוון העתיקה, מתבססת על העיקרון בו כל אזרחי המדינה ישתתפו באסיפת העם וכך יתקבלו החלטות מדיניות ופוליטיות. כיום בשיטות הממשל השונות של הדמוקרטיה נהוג כי העם הוא זה שבוחר את נציגיו וכך בא לידי ביטוי עיקרון "שלטון העם".
העיקרון השני, עליו מתבססת הדמוקרטיה הינו עקרון הכרעת הרוב המניח, כי בחברה דעות רבות וחלוקות מכל קשת האוכלוסייה. מתוך החובה להגיע להחלטה אחת מתוך מיני דעות שונות של קבוצות אוכלוסיה שונות, קובע עקרון זה, כי הכרעות יתקבלו על- פי דעת הרוב. ניתן להיווכח כי החלטת הרוב היא ברירת המחדל הקרובה ביותר למימוש עקרון שלטון העם. עם זאת נראה, כי עקרונות אלו מממשים וחותרים לביטויו של קול האזרח והשתתפותו, שלא במישרין, בהחלטות המדינה. משאל עם מממש עקרונות אלו, בעודם מביאים בפני העם אפשרות בחירה בין שתי אפשרויות (או יותר), כשההחלטה המתקבלת היא זו בעדה הצביע העם. למעשה כך משמש משאל העם כמנגנון של דמוקרטיה ישירה. בהמשך לאמור לעיל מצדדי הדמוקרטיה הישירה, יטענו כי משאל עם הינו ביטוי ממשי לעקרון לפיו דמוקרטיה פירושה "שלטון העם", ואילו מנגד יטענו מצדדי הדמוקרטיה הייצוגית, כי משאל עם הינו כלי חלש הטמונות בו סכנות רבות, כפי שאתאר בעבודתי זו. בעבודה זו אבחן האם אכן תומכי הדמוקרטיה הישירה מודעים לכל נדבכי מנגנון משאל העם במעטה של התאורייה הציבורית? מנגנון משאל-עם עשוי להיראות, בעיניי אזרחי מדינה דמוקרטית, כשיא המימוש לביטוי המפותח והמתקדם ביותר של קבלת החלטות דמוקרטיות, שכן מבטא משאל העם את עקרונות הדמוקרטיה, ביניהם:
ריבונות עממית, שוויון פוליטי, דיון ציבורי ושלטון רוב, ולמעשה נתפס כפסגת השאיפות הדמוקרטיות, כזה המספק בסיס איתן ורחב של לגיטימציה להכרעות המתקבלות לפיו. השאלה האם משאל עם הוא מנגנון חיובי או שלילי, היא שאלה שמלווה את העולם הדמוקרטי מיום היווסדו. כשם שניתן לזהות משאלי עם ככלי של דמוקרטיה ישירה, אלו נערכים גם במשטרים טוטליטאריים- הייתכן? על פי תיאורית הבחירה הציבורית, בעל משרה ציבורית מעמיד את טובתו האישית לפני טובת הכלל, והאינטרס האישי שלו משפיע באופן ישיר ועקיף על צעדיו והחלטותיו השונות. יש הרואים בנקיטת פעולות שונות של נבחרי ציבור, כפעולות הנעשות תוך יישום תאוריית הבחירה הציבורית היוצרים כשלים פוליטיים פנימיים המובילים לתהליך קבלת החלטות מוטעה, שניתן בו משקל יתר לאינטרסים מרוכזים של נבחרי ציבור על פני האינטרס המפוזר של ציבור הבוחרים והציבור כולו.
  אם כן, עולה השאלה, האם ייתכן כי אדם מוותר על כוחו ומעבירו לאחר? ועתה מן הכלל אל הפרט, הייתכן שנבחרי הציבור ובעלי השליטה אכן מוותרים על כוחם ומעבירים אותו לציבור הבוחרים? הלא בישראל מקונן משטר דמוקרטי פרלמנטארי בו מסורה קבלת החלטות פוליטיות בידי נציגים שהעם בוחר- חברי הכנסת, ואילו משאל עם, להבדיל מכך, הוא מנגנון שבו העם עצמו מתבקש להביע דעה או לקבל החלטה בשאלה העומדת על סדר-היום הציבורי. האם תיתכן העובדה כי לרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, מצטרפת רשות נוספת- העם? אם כך, ניתן להסיק, כי המושג משאל עם הוא מושג אנטי פרלמנטארי המסמל ויתור על ליבת הדמוקרטיה הפרלמנטארית והפשרה הפוליטית אשר אינו משאיר מקום לעמדות ביניים תוך הכרעות חותכות היוצרות מצב בו המפסיד (במשאל העם) ודעותיו/רצונותיו נמחקות והמנצח זוכה בכל. כמו כן, יש הרואים בהחלטה על משאל עם בעצם כשינוי שיטת המשטר, קרי, בשיטת המשטר הקיימת בה הכנסת מקבלת את כל ההחלטות. כדי להחליט שהכנסת תעביר חלק מהכוח הזה לידי העם, דרוש חוק יסוד.
כפי שאציג בעבודה זו, יתכן ומשאלי העם אינם דבר וחצי דבר מלבד לגיטימציה של נבחרי הציבור לעשיית פעולות מסוימות ודרך עקיפה דרכה משיגים הם את מטרותיהם הנסתרות והעיקריות לשם קידומם האישי וקידום מטרתם, ולא דרך בה רוצה השלטון לדעת את דעת הקהל ומעוניין להיוועץ עימו. בעבודה זו בחרתי להתמקד בסוגיית "משאל עם בראי תיאוריית הבחירה הציבורית" ובשאלות כגון האם משאל עם הוא אכן מנגנון דמוקרטי אולטימטיבי או לאו? האם ההחלטות שמתקבלות דרכו אכן מבטאות נאמנה את דעת הציבור? האם אין אפשרות לבעלי העניין/ נבחרי ציבור וכיוב', לעשות שימוש במנגנון זה לצורכיהם האישי ולגייס לגיטימציה עממית למדיניותם באמצעות מניפולציות של ההליכים הקשורים בו? והשאלה העיקרית היא כיצד תאוריית הבחירה הציבורית רואה ומבקרת את מנגנון משאל העם והאם אכן משאל העם עונה על המטרות אשר שם לפניו, או שמא אינו מהווה דבר מלבד הצדקות לכל תאוריית הבחירה הציבורית.
מאז קום המדינה, שבה ועולה מפעם לפעם הדרישה לערוך משאל עם בנושאים, סיטואציות וסוגיות פוליטיות מדיניות שונות. כבר בכנסת הראשונה הוצע לערוך משאל עם בעניין הסכם שביתת הנשק עם סוריה ושאלת הפליטים, בשנות ה-50 הוצע לערוך משאל עם בעניין תוכנית השילומים מגרמניה, ובשנים האחרונות שבה ועולה ההצעה לערוך משאל עם בעיקר בעניינם של שטחי רמת-הגולן ואזורי יהודה, שומרון ועזה.
מדוע עד עצם היום הזה לא נעשה משאל עם? מי הם אותם אלו אשר הציעו באותה נקודת זמן ספציפית את משאל העם המסוים? מה עמד מאחורי רצונם לבצע משאל עם? מה הם רצו להשיג? האם משאל העם אכן תרם דבר או שניים למדינת ישראל ואזרחיה? האם אותו משאל או אותה יוזמה לערוך את אותו משאל תרמה דבר למדינת ישראל, לאמון אזרחיה בשלטון ולרגשות השיתוף של הממשל את העם?
מדוע אותם מתנגדים התנגדו לאותו משאל עם ספציפי?
מטרת עבודה זו היא לבחון עד כמה, אם בכלל, משאל העם תורם למדינה, לאזרחיה ולתהליך קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור, ועד כמה הוא מקדם את אותם נבחרי ציבור להשיג את יעדיהם האישיים, הפוליטיים והמדיניים.
·          העבודה ללא רשימה ביבליוגרפית – אזכורי מקורות בהערות שוליים בלבד