תקציר חוקי נירנברג היו חוקים אשר הפלו לרעה ונידו את היהודים משאר אזרחי גרמניה. בין היתר, חוקים אלו עסקו בנישואי תערובת בין יהודים ללא-יהודים ובמציאת הגדרה מתאימה לשאלה מיהו יהודי. בעוד שיהודים רבים הובלו אל מותם במהלך רצח העם האכזרי שהתרחש בשואה, רבים מהיהודים שחיו בנישואי תערובת הצליחו לשרוד. עבודה זו תעסוק בסיבות הרבות שגרמו להצלתם של יהודים אלו תוך כדי הדגשה של אירוע מכריע בנושא הידוע כמחאת רוזנשטראסה.
מבוא
עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ב-30 לינואר
1 933 לוותה במגוון הגבלות וחוקים אשר נועדו להרע את מצבם של יהודי גרמניה. בתקופה שבין אפריל 1933 ובין ספטמבר 1935, שטפה את גרמניה חקיקה אינסופית נגד היהודים שרובה הוסוותה כחקיקה שבאה להסדיר עניינים כלכליים. חוקי הגזע אשר נחקקו ב-15
בספטמבר 1935 היו למעשה השיא של התהליך שקבע סופית את מעמדם הנחות של היהודים. אלו היו חוקי נירנברג אשר הדגישו את מעמדם הנחות של היהודים בשני אופנים. ראשית, בוטל שוויון הזכויות שהוענק ליהודים בתקופת האמנציפציה, ושנית, הגזענות כלפיהם עוגנה בחוק. מטרת חוקים אלו הייתה לגרום להפרדה חברתית וכלכלית של היהודים משאר האוכלוסייה. מרגע שחוקים אלו נוצרו הם הפכו למקור הסמכות העיקרי לחקיקה אנטי-יהודית   (Rozett & Spector, 1997).
       גרמניה, בנוסף להיותה מדינה טוטליטארית, הייתה גם מדינת חוק. זאת למעשה הסיבה המרכזית לכך שכל נושא היה צריך להיות מעוגן בחוק. נוצרו חוקים אשר מטרתם, לפי הרייכסטאג, לשמור על טוהר הגזע הגרמני הארי בכדי לשמר את הקיום העתידי של הגרמנים והאומה הגרמנית.  החוק הראשון, "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני"- Law for the protection of German blood and German honor, אסר על נישואין וקיום יחסי מין בין יהודים (בלשון המקורי "לא-ארים") ובין גרמנים. הסעיף הראשון בחוק זה קבע כי נישואין בין יהודים ונתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים. נישואין שנערכו בניגוד לחוק מבוטלים, גם אם נערכו מחוץ לגרמניה. הסעיף השני בחוק אסר על קיום יחסי מין שמחוץ לנישואין בין יהודים לגרמנים או בעלי דם קרוב לגרמנים. כמו כן, בסעיף החמישי לחוק נקבע כי מי שמפר חוקים אלו ייענש בעבודת פרך או במאסר. ראוי לציין כי סעיף נוסף בחוק זה קבע כי חל איסור ליהודי להעסיק עובדת בית גרמניה מתחת לגיל ארבעים וחמש (נוסח החוק-נספח 1). במבט הוליסטי נראה כי חוקים אלו נועדו להפריד את היהודים מהאוכלוסייה הגרמנית, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. אין להקל ראש במשמעות של חוקים אלו שכן מרגע שנכנסו לתוקף, הודגש הסטאטוס הנחות של היהודים מבחינה חוקית ומשפטית. ראול הילברג במאמרו "הגדרה מתוקף צו" (2002) שם את הדגש על חוקי נירנברג. הוא גרס כי דרך הצו שהגדיר מיהו יהודי נגלה המנגנון הביורוקראטי, שכן ההגדרה נכנסה לתוקף מהיותה חוק כתוב ומוסכם (הילברג, 2000).
     בכדי להכניס חוקים אלו לתוקפם, היה צורך בהגדרת מיהו יהודי. הגדרה זו היוותה מכשול רציני נוכח נישואי התערובת שרווחו בתקופה זו ולפניה. מנהיגי המפלגה דרשו כי תיערך לגליזציה להגדרה של חצאיי-יהודים.
כתוצאה מכך, ד"ר ברנרד לסנר, פקיד רשמי במשרד הפנים של הרייך (RMI), הוציא תזכיר ב-1
בנובמבר 1935 אשר עסק במעמדם של חצאיי-יהודים. לסנר גרס כי יש לראות חצאיי-יהודים כאויבים, יותר מאשר את היהודים השלמים, מכיוון שאלו ניחנו בתבונה, ביתרונות החינוך הראוי ובתכונות האופי של יהודים ושל גרמנים כאחד (Rigg, 2008). למרות זאת-