טקסים בכלל וטקסים אזרחיים בפרט מסייעים במתן לגיטימציה למדינה ליישם את האידיאולוגיה שלה והם גם ביטוי בפועל של האידיאולוגיה. האידאולוגיה העיקרית שמבוטאת במאמר נוגעת לסדר הזמנים ונוגעת לאופן שבו רצף הזמן היהודי והציוני מבוטא דרך הטקסים של יום העצמאות וימי הזיכרון והסדר שבו הם מתקיימים. במאמר בעצם אומר שיש משמעות לתאריכים ולסדר שבו הימים הללו מצוינים והם לא נבחרו שרירותית או במקרה ואותו סדר מעביר לנו, האזרחים של מדינת ישראל, את אותה אידיאולוגיה. הסדר נקבע בהלימה לקוסמולוגיה היהודית כאשר קודם נחגג חג הפסח שבו אנחנו מציינים את המעבר בין עבדות לחירות, כמה ימים לאחר מכן על פי הלוח העברי מצוין יום השואה שמציין את הכמעט הכחדה שהעם היהודי עבר וניצל ממנו, בהמשך מצוין יום הזיכרון ומיד לאחר מכן יום העצמאות מה שמסמל לנו גם כן את המעבר בין מלחמה והקרבות לתוצאה של חירות ועצמאות. כלומר במילים אחרות לסדר הזה יש נרטיב של מלחמה/עבדות, ניצול ולאחר מכן חירות ועצמאות וזהו נרטיב שהיהודים מכירים טוב מאוד. אז למרות שיכול להיות שהמעבר בין אבל ליום חג הוא חד מידי וסותר את ההיגיון הבריא, בכל זאת סדר זמן זה עומד בקנה אחד עם ההבנות והמוסכמות של האזרחים היהודים של מדינת ישראל.