ה ח ו ג  ה מ ש ו ל ב  ל מ ד ע י  ה ח ב ר ה                                                             קורס: החברה הישראלית התמורות שחלו במהלך השנים מקום המדינה במוטיבציה לשרת בצבא מרצה: מגישים:
תאריך הגשה: תוכן עניינים
מבוא -.
3
ישראל "כאומה במדים" —
4
החלשות האומה במדים: מצבא עם לצבא מקצועי – 5
המוטיבציה לשרת בצבא בעידן החדש -..7
מורעלים ומשתמטים -…8
מגדר וצבאיות …9
סיכום ומסקנות –
10 בביבליוגרפיה -…11
מבוא
    בעבודה זו נבחן את התמורות שחלו במוטיבציה לשרת בצבא במהלך השנים מקום המדינה ועד היום. נדון בנושא ונתייחס לנורמות, ערכים, קבוצות מיעוט שונות, אירועים מרכזיים, והיבטים שונים העשויים ו/או העלולים להשפיע על המוטיבציה לשרת בצבא.
מיום היווסדה שרויה מדינת ישראל בעימות צבאי מתמשך. מצב תודעה מלחמתי הוא שגרה עבור הישראלים. בקרב חלקים נרחבים באוכלוסיה שירות צבאי הינו נורמה חברתית מקובלת, כשם שגם אישיות פוליטיות בחברה שירתו בצבא. חלק לא מבוטל מתקציב המדינה מופנה לתקציב הצבא. בין האליטה הצבאית לאליטה הפוליטית והכלכלית מתקיימים קשרים הדוקים. בגין אלו ישראל מוגדרת כאומה במדים, שבה הגבולות בין האזרחי לצבאי מטשטשים. ומאופיינת "במיליטריזם אזרחי", צורת חשיבה ופעולה המונחות על ידי שיקולים ביטחוניים.
אומה במדים ומיליטריזם אזרחי מתקיימים בישראל לאורך כל תולדותיה, למרות זאת חלו תמורות במהלך השנים במעמדו של צהל בישראל ובמוטיבציה של נערים ונערות להתגייס ולשרת בצה"ל.
עם הקמת צה"ל ומיסודו הפכה הקצונה למשהת נפש צברית. הניצחון במבצע קדש ב-1956 הביא לגלוריפיקציה של הצבר הלוחם, ומלחמת ששת הימים ב 1967 רוממה את יוקרתו עד מאד. הזיקה ההדוקה בין צבריות וצבאיות התגלמה בעובדה שבמשך כשלושה עשורים היה צה"ל "ממלכה צברית" בה כל המערכת כולה ומופעלת ונפעלת על ידי צברים. אין ספק אפוא שדמות הצבר קבעה את דיוקנו של הלוחם הישראלי, ובו בעת ערכים ונורמות צהליים הופנמו בתרבות זו. מתחילת שנות החמישים ועד מלחמת לבנון התפיסה בארץ הייתה קולקטיביסטית ממלכתית שהצבא נמצא במרכזה כשלמעשה הייתה מדינת-אומה-במדים. ישראל הוקמה וכוננה כמדינת-אומה-במדים כשהעיקרון המוביל הוא ביטחון. שיא פריחת המדינה במדים היה במלחמת ששת הימים והתחזק ביום כיפור, כשהתפיסה הייתה כי עלינו להתחזק. שבירת ההגמוניה בשיח הציבורי התחילה במלחמת לבנון, מה שהוביל היווצרות שני עקרונות מובילים: צבאי ואזרחי. שקיעתו של השיח ההגמוני-קולקטיבי מסמל את קיומו של העידן הפוסט מודרני. עידן זה יצר שתי זהויות נפרדות, מנוגדות המתקיימות זו לצד זו ומזינות זו את זו. האחת, זהות אנטי מיליטריסטית המתנגדת למתן פתרונות לבעיות מדיניות ע"י מהלכים צבאיים ומתבטאת בחברה האזרחית. השנייה, זהות ניאו מיליטריסטית הדוגלת בהחזרת הצבא למרכז, שימוש באלימות מאורגנת למטרות מדיניות, חיזוק הקשר מדינה חברה ומתבטאת בחברה הצבאית.
 להפרדה זו הובילו גורמים פנימיים כמו האינתיפאדה  שיצרה בלבול בין צבא לוחם וצבא שיטור, מה שהוביל למתחים פנימיים. כמו כן היו גורמים חיצוניים כמו סיום המלחמה הקרה, מה שהוביל לסיום התעניינות ברה"מ וארה"ב בישראל.
הגורמים שהובילו להחלשות מדינה במדים: הגלובליזציה ושינויים כלכליים עולמיים שהובילו לחיזוק הכלכלה והחלשת המדינה, משבר פוליטי פנימי שהתחיל עם ממשלת האחדות של שמיר ופרס והמשיך עם אכזבת הסכמי אוסלו. השינויים הפוליטיים הובילו להקמת תנועות שלום, מפלגות ועמותות פוסט-מטריאליות. כמו כן הצבא החל בתפנית של צמצום תפקידים כדי להפוך יעיל יותר ובכך להתאים לעולם הפוסט מודרני. זה מתבטא בצמצום ויעילות במקביל לשחרור קל יותר.
המפה הגאו-פוליטית המשתנה היא שהובילה להיווצרות שני הזרמים. התמורות שעברו על החברה הישראלית במיוחד מאז מלחמת יום הכיפורים, הנמשכות גם כיום, מעידות על היווצרות דפוס חברתי-תרבותי שונה במובהק מהדפוס שאפיין את החברה הישראלית  ב-
5 השנים הראשונות לקיומה. בדפוס הראשון בלטו תכונות ברורות של ריכוזיות, הכוונה פוליטית, מוסדות לאומיים-ממלכתיים ומנהיגות מכוונת, אשר קבעו והכתיבו ערכים בכל תחומי החיים הקולקטיביים. הדפוס הנוכחי, שנוצר בשני העשורים האחרונים ושאפיין את החברה הישראלית לקראת שנות אלפיים, הוא דפוס של חברה מפוצלת הדומה מאוד למאפיין את החברות במערב. אכן, ישראל היא עדיין חברה מגויסת ומלוכדת בהרבה מאשר כל חברה מערבית אחרת, וזאת בשל בעיותיה הביטחוניות; עם זאת, הכוחות המבזרים שבה בולטים יותר ויותר.