ניתוח הפרק הרביעי ב-"הרהורים בשאלה היהודית" בעבודה זו אנתח את הפרק הרביעי ב-"הרהורים בשאלה היהודית" ואציג את הפתרון שמציע סארטר לסוגיית האנטישמיות שהציג בפרקים הקודמים, כשהפתרון למעשה הופך על פיו את הפתרון הלא יעיל שרואה הדמוקרט לבעיה. חשוב לציין שהדגש מועבר מ-"הבעיה היהודית" ל-"הבעיה האנטישמית". ראשית מסכם סארטר את פרקיו הקודמים ומציין כי האנטישמי הוא אשר בורא את היהודי, דרך ראייתו את היהודי כיהודי (סארטר, 81), על אף שלא ניתן להגדיר את היהודי על פי גזעו, דתו, מראהו או כל מאפיין אחר. התבוללות "סטנדרטית" מן הסוג שנוקט היהודי הלא אותנטי (התבוללות בצורת דגש על התבונה או שינוי הדת) למעשה אינה מספיקה, כיוון שאין בכך בכדי להפסיק את האנטישמיות. היהודי פשוט לא יכול להתקבל בחברה כיוון שהוא מספק צורך לאנטישמי (שם,
8 1), צורך של שנאת השונה לצורך זיהוי עצמו כחלק מן ההמון, צורך של אחדות לאומית. האפשרות להתבוללות שתפסיק את האנטישמיות תתאפשר, אומר סארטר, רק אם-