המצב לפני חוק בוסמן לפני חוק בוסמן היו השחקנים במידה רבה קניינם של המועדונים בהם שיחקו. שחקן כדורגל יכול היה לעבור ולשחק במועדון כדורגל אחר רק בהסכמתם של שני המועדונים. לרוב הסכם שכזה הושג רק ע"י קביעת תשלום העברה שבאמצעותו המועדון הקונה למעשה רכש את השחקן מהמועדון המוכר.
העברה שכזו התבצעה ללא חשיבות אם החוזה של המועדון עם השחקן הסתיים כבר או לאו.
לפיכך שחקנים שלא היו תחת חוזה לא היו מורשים לחתום על חוזה עם מועדון חדש עד שתשלום העברה שכזה שולם או שהם הוכרזו כהעברה חופשית. לעתים נהגו מועדונים לדרוש מחיר מופרז במכוון, או פשוט לסרב לשחרר שחקן. במצב זה לא היה יכול השחקן לעשות דבר מלבד להישאר בקבוצתו הישנה ולהסתפק במשכורת הקיימת. התשלום עבור העברה וחוסר היכולת של השחקנים לעבור באופן חופשי בין מעסיקים איך ומתי שהם רוצים, סימלו במידה רבה את השחקנים כסוג אחר של עובדים. הרעיון של השיטה היה להגביל את יכולת הניידות והמשכורות ולכן למנוע משחקני הכדורגל הטובים מלהתנקז בקבוצות העשירות. כתוצאה מכך היו מקרים של שחקני כדורגל גדולים שעשו קריירות שלמות במועדונים קטנים ולא זכו אפילו בתואר קבוצתי אחד לכל אורך הקריירה שלהם. בנוסף, לפני חוק בוסמן, מלבד התלות האמורה במועדונים, הוגבלו השחקנים גם לפי לאום, כאשר היו קיימות מכסות זרים בליגות הלאומיות (המקומיות) וכן בתחרויות הבינלאומיות של אופ"א. המשמעות הייתה שרק מס' מוגבל של שחקנים זרים יכלו לשחק במשחק ספציפי. לדוגמא בתחרויות הבינלאומיות של אופ"א (גביע אירופה לאלופות, גביע אופ"א) ניתן היה לשתף לא יותר משלושה זרים ושני מתאזרחים, כאשר לעניין זה נחשבו שחקנים מארצות אחרות באיחוד האירופי כשחקנים זרים. גם בליגות המקומיות היו כללים דומים, אם כי מספר הזרים השתנה ממקום למקום. חוקים אלו הגנו על השחקנים המקומיים מפני תחרות זרה, אולם מצד שני נסגרו בפניהם שווקים זרים.
**העבודה ללא מקורות