בעת מלחמת לבנון השנייה ולאחריה השיח הציבורי,המדיני,הצבאי,האקדמי ואף התקשורתי היה רווי ביקורת קשה על התנהלות התקשורת במהלך המלחמה.
הביקורת כלפי התקשורת כללה טענות כי הדיווחים  והפרשנויות היו אגרסיביים ואובססיביים,התקשורת התנהלה בחוסר אחריות,דיווחה באופן אובססיבי על הפצועים וההרוגים במערכה,על מיקומי נפילות הטילים,על הקרבות,על הכוחות הלוחמים ועל מהלכי הלחימה,כמו כן,הביקורת כלפי התקשורת כללה גם טענות כי התקשורת לא הייתה מאוזנת בסיקור הצד הישראלי לעומת סיקור החיזבאללה וכי לא הייתה רגישה מספיק בסיקור פצועים והמשפחות השכולות.
הביקורת שנשמעה כלפי התקשורת ואף גם ע"י אנשי התקשורת עצמם קבעה כי הדיווחים האינטנסיביים שלעתים היו אף דיווחים מסביב לשעון יצרו הרבה היסטריה בקרב הציבור למרות שהדיווח עצמו לא הביא שום מידע חדש או חיוני אלא מחזר את הדיווחים על מספר הפצועים וההרוגים ואת מיקומי נפילות הטילים,הטענות היו כי התקשורת הייתה מונעת ע"י הרייטינג והנהיגה דיווחים אובססיביים,אינטנסיביים ומלאים בפטפטת.התקשורת הואשמה בכך כי פרסמה ידיעות שסייעו לאויב,ידיעות כגון תוכניות מבצעיות,מקומות נפילת הטילים ומידע רגיש נוסף שפורסם ע"י התקשורת והשפיע על הלחימה וייתכן אף טרפד אותם.ביקורת נוספת כנגד התקשורת היא הטענה כי תפקודה של התקשורת פגע במורל העורף ובמורל הלוחמים,המבקרים טענו כי הביקורת התקשורתית כלפי צה"ל פגעה במוטיבציה של החיילים להלחם באויב,בנוסף,נשמעה הביקורת כי התקשורת הייתה ביקורתית מדי כלפי צה"ל אך לא מילאה את תפקידה בביקורת כלפי הדרג המדיני,תחושת המבקרים הייתה כי כלי התקשורת ביקרו את הרשויות המבצעות במקום לבקר את הרשויות המכריעות את דרך הביצוע של הפעילות הצבאית.
…