תיארוך בתי הכנסת הגליליים תיארוך בתי הכנסת הגליליים , עד לשנות ה-70 של המאה ה-20, היה מוסכם בדרך כלל על החוקרים. תיארוך בתי הכנסת הגליליים  התבסס בעיקר על הסגנון האדריכלי והאומנותי הרומי שלהם  שהוצג בעבודה של החוקרים Heinrich Kohl und Carl Watzinger   (להלן קוהל וווצינגר) שהחלו בחפירות בתי הכנסת בגליל בשנת 1905 והיו הראשונים שעסקו בנושא באופן שיטתי.  בדומה להם גם גדעון פרסטר וצבי אורי מעוז את בתי הכנסת לתקופת שלטונם של הקיסרים לבית סוורוס דהיינו לשנים 180 – 235 לספ"נ.
הם הסתמכו בתיארוך בתי הכנסת שחפרו על סגנון הבנייה ושיקולים היסטוריים. על סמך גישה זאת,  פותחה טיפולוגיה שמבחינה כרונולוגית חילקה את סוגי בתי הכנסת העתיקים בארץ  לשלושה טיפוסים; בתי כנסת גליליים מן המאות השנייה והשלישית, טיפוס מעבר מן המאה הרביעית ובתי כנסת מהתקופה הביזאנטית. מאז נקבעה חלוקה זאת שהתבססה בעיקרה על חפירות כפר-נחום, הועלו, מאז החפירות בכפר נחום ב-1968 – 1971 ,השגות שונות באשר לתיארוך בתי הכנסת הגליליים. השינוי בתארוך בתי הכנסת נבע מהתעמקות בממצאים באתרים ובכלל זה מטבעות וממצאים קרמיים – בחלקם שנמצאו בחפירות קודמות אך לא נחקרו לעומק.
חוקרים אחרים, אריק מאיירס וישראל לוין מתארכים את בתי הכנסת הגליליים לשנים
5 0 –
3 00 לספירה. ואילו החוקרת ג'ודי מאגנס טוענת שבתי הכנסת נבנו בתקופה הביזנטית.
כלומר, 200 – 300 שנה מאוחר יותר מהמתארכים הראשונים.
בעבודה זאת הוצגו הגישות השונות לתיארוך בתי-הכנסת מהטיפוס הגלילי  והשימוש בגישות אלה בתיארוך בתי הכנסת שנחפרו. ובעבודה מוצגת השיטה המועדפת לתיארוך.