"ספר חוקי התורה"- מקור הספר ומקומו בחינוך היהודי בימי הביניים        מבא     בימים אלו שאלות חינוכיות רבות עולות לשולחן הדיונים הציבורי, ורבים בציבור הדתי מחפשים תשובות לבעיות אמוניות המאפיינות את הנוער בן זמננו. בייחוד עולות תהיות לגבי היחסיות שבין לימודי חול וקודש, והיחסים בין המורה לתלמיד. למעשה הפלגים החינוכיים הדתיים השונים מתאפיינים בקווי מחשבה שונים לגבי נקודות אלו. לכן, דווקא עכשיו ישנו מקום לחקירה בנושא החינוך היהודי, פיתוחו, ושאיבת רעיונות ומגמות שהיו בעבר.    עבודה זו תתמקד ב"ספר חוקי התורה", אשר הינו רשימת חוקים הקשורים להוויה החינוכית ולמקומו של המלמד בחינוך היהודי. קובץ זה תורגם על ידי מספר חוקרים והוא פורסם בנוסחים שונים אך דומים מאוד במספר ספרים הדנים בשאלת החינוך היהודי בימי הביניים באשכנז. מקורו של הספר אינו ברור, אך מיעוט המקורות האחרים המספרים על הנושא הביאו חוקרים רבים להתעמק בשאלת מקורו של הספר, ואחרים להסיק מכך מסקנות שיבהירו את התמונה הכללית של מגמות החינוך היהודי בימי הביניים באשכנז.
   שאלת המחקר בעבודה זו היא מה הוא מקורו של הספר ומה מקומו בחינוך היהודי בימי הביניים באשכנז?. לשם כך יעסוק החלק הראשון בתמונת על לגבי המקורות הספרותיים הקשורים לחינוך היהודי בימי הביניים באשכנז.
החלק השני והעיקרי יסקור את הדעות השונות לגבי המקור של הספר, ויובאו שיטות החקירה. בחלק השלישי יתומצתו החוקים עצמם, ולבסוף יסוכמו עיקרי הדברים והמסקנות העולות מהם.
המקורות הספרותיים הדנים בחינוך היהודי באשכנז בימי הביניים           מעטים המקורות מהם ניתן ללמוד על החינוך של יהודי אשכנז וצרפת בימי הביניים. עם זאת, אין ללמוד מכך על מיעוט של פעילות חינוכית באותה התקופה,  שכן אז זו הרבו בלימוד התורה וחינוך הבנים, תיקנו תקנות רבות וגיבשו את חיי הקהילות. באותה התקופה היתה אימה מתמדת מפני גירושים ושמדות, ולכן יש להסיק שהחינוך היהודי היה חלק חשוב מהחיים היהודיים, וכי לו היה תפקיד משמעותי בכך שרבים היו מוכנים לסכן עצמן לשם שמיים.    למרות החשיבות הרבה שייחסו יהודי אשכנז וחכמיה ללימוד התורה ולמלמדיה, ואף שהחינוך היה בראש מעיינם, המקורות הישירים העוסקים בחינוך ובהוראה בקרב יהדות זו דלים ביותר, ומעט מאוד מדובר על המורים שנשאו בעול החינוך. העשייה החינוכית היום-יומית כמעט שלא תועדה באשכנז, בניגוד לידיעות ההיסטוריות באותו נושא במצרים וארצות האיסלאם שישנן בידינו. גידמן  מסביר את הסיבה למיעוט המקורות בנושא החינוך באותה התקופה באופן שעשוי לעזור להבין את מקומו של החינוך בתקופה בה אנו דנים:
לדבריו באותה התקופה הרבו בכתיבת ביאורים ופירושים לספרות התנאית, ומעטים התעסקו בתיעוד המצב הקיים. כנראה, היו אנשי התקופה ההיא עסוקים כל כך בעבודת החינוך עצמו, עד שלא הספיקו לכתוב דבר מה על אודותיו.
    המקורות העיקריים שניתן לשאוב מהם מידע אודות המורה היהודי במאות ה- שתיים עשר עד הארבע עשר הם שניים:
המקור הראשון הם ספרי השאלות ותשובות מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג, שעיקר עיסוקם ביחסים שבין ה"עובד", המלמד, ל"מעבידו", בעל הבית, אביו של התלמיד. בתשובות אלה הנושאים קשורים ביסודם להלכות "פועלים" בהתחשב בבעיות הייחודיות למקצוע ההוראה; המקור השני הם ספרי המוסר והדרש, אף הם מבית מדרשם של חסידי אשכנז, ועוסקים בעיקר במחשבת החינוך וברעיונותיו, בתכניות לימודים ובאישיותו של המורה. ראש המדברים בנושא הוא מחבר "ספר חסידים" וכן כמה מספרי המוסר וההלכה. הבעיה בספרות זו היא הקושי להבחין בין המציאות ההיסטורית לבין האוטופיה והמאוויים הרוחניים והחינוכיים, שהרי חסידי אשכנז, שהיוו קהילה אליטיסטית ואזוטרית, תבעו מעצמם את המרב ואת המיטב, ואף שהשפעת חסידי אשכנז הקרינה גם על סביבתם, ספק אם ניתן לראות בחלק מן הדברים מציאות היסטורית שניתן להכיר בעזרתה את המורה היהודי באשכנז, אישיותו, תפקידו ומקומו בחברה היהודית.      נוסף על שני מקורות אלו, ניתן לכלול גם את "ספר חוקי התורה" כמקור להבנת מהותו של החינוך היהודי בימי הביניים באשכנז. אף על פי כן חלק מהחוקרים אינם רואים בספר זה מקור מהימן ולא כוללים אותו במחקר בנושא זה. הסיבה לכך נעוצה בכך שמקורו של הספר אינו ידוע, וישנה מחלוקת בסיסית האם הוא נכתב באשכנז או באשכנז. ואם באשכנז, אז היכן באשכנז. והאם הכתוב בו הוא תיאור של המציאות, או רשימת  'המלצות' או תיאור של מציאות 'אוטופית'.