א.        יחידה מס' 1.
סרטים:
פורסט גאמפ
1 .      זיכרון קולקטיבי:  המונח "זיכרון קולקטיבי" פותח על-ידי מוריס האלבווקס בשנות ה-20. זיכרון קולקטיבי הוא חלק ממנגנון מושגי מקובל המסייע לנו בפענוח מערכות ארגון הידע והדימויים על העבר של היחיד והחברה. הזיכרון הפרטי מורכב למעשה מזיכרונם הפרטי של אחרים, נשען על הידע שנצבר בחברה ומעוצב על-ידי מוסכמות כלליות, מסורות, דימויים ורעיונות שמשתכפלים בהיסטוריה. מכלול זה של רכיבי תרבות סביבתיים הוא למעשה "הזיכרון הקולקטיבי". מניתוח זה אפשר להבין שהזיכרון הקולקטיבי אינו סך- כל הזיכרונות הפרטיים, אלא מאגרי ידע על העבר, ובהם השפה עצמה, שעליהם מעצבת תודעתו "הזוכרת והנזכרת" של היחיד. חשוב להדגיש , הזיכרון הקולקטיבי  "מזכיר" את המשותף אך באותה מידה גם "מדחיק" מידע שכביכול "לא רלוונטי"  בעיניי אותו אדם שכותב מביים את ההיסטוריה אל מחוץ להיסטוריה האנושית.
עם עלייתה של המדינה הלאומית הפך הזיכרון הקולקטיבי ליעד מועדף על אדריכלימתכנני התרבות ובני אדם החלו לעסוק יותר בעיצוב מודע של הזיכרון קולקטיבי הלאומי. הסיבה לכך היא בשל העובדה כי הלאומיות מופשטת יותר מהזהויות הקהילתיות שקדמו לה ולכן נזקקה לזיכרון מעובד, אחיד ומשותף שינתב את ההמון לשירות הלאום. כיום כלי התקשורת האודיו-ויזואלית (הקולנוע בניהם) נחשבים לסוכני העיצוב המרכזיים של הזיכרון הקולקטיבי. החוקר מרק פרו מסביר שהקולנוע מהווה עדות היסטורית מעצם קיומו – הוא מצביע על אופנות רווחות בתרבות ועל אופני מחשבה התואמים תקופות היסטוריות.
סרט כמו כל מוצר תרבותי הוא למעשה תעודה על עולמם ומסגרות חייהם של יצרניו. בין אם הוא דימוי של המציאות או לא, תיעוד או בדיון, סיפור אמיתי או המצאה טהורה – סרט הוא היסטוריה. מעצם העובדה שהקולנוע נצרך על-ידי ההמון, הדוחה חומרים שאינם תואמים את הלכי- רוחו, הוא הופך אינדיקאטור לנטיות העממיות ולטעמים הקולקטיביים. בשל אופיו הפופולארי וזמינותו.
הקולנוע העלילתי אם כך הוא כ"נייר לקמוס" החושף צפנים תרבותיים וסתירות אידיאולוגיות הרווחים בתודעה החברתית בזמן נתון. לב ליבו של הקורס עוסק בתפישה שסרטים הם מייצגי הזיכרון הקולקטיבי, הם עדות לתקופה בה נוצרו, סרטים מהעבר מספרים גם על ההווה בו נוצר ועל תפיסת ההיסטוריה מנקודות הזמן בה נוצרו. במהלך הקורס דנו בסרטים שהופקו בארץ ודרכם בחנו את הזיכרון הקולקטיבי בחיי הציונות.
בתחילת דרכו מטרת הקולנוע הייתה לבדר, הייתה התעלמות מוחלטת מהדעה כי קולנוע יכול לשמש גם כמקור היסטורי, התפיסה שהתפתחה  בפריז בקרב חברי קבוצת האנאל כבר בשנת 1929. קבוצה זו  טענה כי מחקר היסטורי צריך להיות מקיף המכיל את כלל הממצאים התרבותיים העוסקים באותה תקופה נחקרת, כך לדוגמא  מארק פרו שטען כי הקולנוע הוא כלי היסטורי לכל דבר מכיוון שהפך למקור מידע היסטורי מהימן וחשוב עבור מיליוני צופים ישנם מתנגדים לשימוש בסרטים כדי לאמת את ההיסטוריה, טענם היא  סרטים אינם אובייקטיבים ואינם משקפים את המציאות מכיוון שהם ממומנים ע"י אולפנים בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים אך עם זאת עולה הטענה הנגדית כי גם ההיסטוריונים אינם אובייקטים הרי הם בעלי מטען אישי והשקפות פוליטיות שמטות את מחקרם .
2.      מגבלות ההיסטוריון:
אניטה שפירא טוענת כי  להיסטוריון יש קושי להציג אמת מוחלטת ואובייקטיבית מפני שהחומרים שבידיו לרוב אינם מסוגלים לשקף את כלל ההתרחשות האנושית באופן מספיק. ההיסטוריון נדרש להצליב אלפי מסמכים שאינם חושפים הכול כי בתקופות מסוימות לא הייתה תרבות של כתיבה, פשוטי העם לא עסקו במלאכת הכתיבה ולכן הכתיבה אינה משקפת אותם ובעידן הטכנולוגי קשה לשמר מידע (טלפון,אינטרנט). מסקנתה של שפירא כי ההיסטוריון אינו יכול לשחזר במדויק את העבר, אלא לחקור אותו באופן מוגבל. ההיסטוריון חייב להגיע אל האמת אם כי אין ביכולתו להגיע לאמת מוחלטת.
לקולנוע אם כך גם ייצוג היסטורי מורכב, אך כמו ההיסטוריה הכתובה הוא מציג אמת לא מוחלטת: סרט מציג סיפור מזווית מסוימת, הסיפור אינו המציאות, אלא נקודת מבט של יוצריו. אך אם נתבונן  ולכן בתמונת העבר של הסרט ניתן ללמוד על החברה באותה עת.
3 .      פורסט גאמפ:
רוברט זמקיס 1944
זוכה שישה פרסי אוסקר:
השחקן טום הנקס, הבמאי, האפקטים, העריכה, הסרט הטוב ביותר, התסריט. והיה מועמד לעוד שבעה פרסים.
פורסט, דביל אמריקאי מצוי, מוגבל שבבדיקה מתגלה אצלו איי.קיו 75, נמוך מהממוצע . הוא יושב בתחנת אוטובוס ומפריע  לשאר הממתינים בתחנה בכך שהוא מספר להם אודות את קורות חייו.
דרך סיפורו האישי אנו למדים על היסטוריה הקצרה של ארצות הברית משנות החמישים ועד שנות השמונים. הביוגרפיה של פורסט מתערבבת ומתערבת בסיפורה של אמריקה: פעולות של קו קלאס קלאן ניסיון התנקשות במושל אלבאמה,  ג'ון קנדי, וההתנקשות בחייו פרשת ווטרגייט וניקסון,מלחמת ויטנאם ילדי הפרחים, היפים גיבורי תרבות, אלביס וכו' איידס שממנה מתה ג'ני ועוד.
הסיפור האישי של גאמפ מספר את סיפורה של אמריקה, הוא לקח חלק פעיל באירועים המרכזיים באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת שזרו את דמתו של גאמפ בצילומים אמיתיים לצד דמויות אמיתיות ולמעשה שיכתבו את ההיסטוריה של ארה"ב.
למה נבחר דביל לייצג את דמותו של גאמפ?
1.      החלום אמריקאי- מיתוס ידוע- כל אחד יכול להגיע לגדולה, כך גם גאמפ המוגבל שמצליח בגדול למרות מוגבלותו השכלית.
2.      פורסט מייצג את האידיאל האמריקאי, תמים ישר דרך אמיץ, מגן על חלשים ( חברתו ג'ני ) והוא הופך לגיבור מלחמה- מציל את חבריו תחת אש, עוזר למפקד שלו להשתקם.
3.       נקודת מבטו של אהבל על ההיסטוריה האמריקאית שופכת אור חדש וציני על החיים האמריקאים, אלימות פשיעה סמים גזענות ועוד.  אבא של ג'ני  לדוגמא אונס אותה ואת אחיותיה ועוד.
מוגבלותו של גאמפ יוצרת פער אירוני בין מה שהוא רואה לבין איך הצופה תופס אותו, אבל דרך דמותו הסרט מבקר את החברה האמריקאית רמיזות לאמריקה של זמן הסרט:
אם נבחין ביו השורות קיימות רמיזות אודות התקופה בה נעשה הסרט, מחצית הראשונה של שנות ה 90 בזמן כהונתו של הנשיא מהמפלגה הדמוקרטית האהוב ביל קלינטון. סגן דן אומר לפורסט ולבאבא שהוא רואה שהם מליטל רוק, ארקסנו ומוסיף כי זהו מקום נחמד והוא ביקר שם בעבר. זאת דרכו של הבמאי לציין את המדינה בה נולד הנשיא קלינטון ואף משל בה לפני שרץ לנשיאות הבית הלבן. הסרט הוא שיר הלל לאדם הקטן, פורסט כמו קלינטון נולדו בדרום הפשוט בלי כפית כסף בפה ופילחו את דרכם לגדולות. ליטל רוק היא רמיזה גם לנושא הגזע בו הסרט עוסק בסאבטקסט – בשנת 57 נרשמו 9
אפרו אמריקאיים לביה"ס התיכון בעיר וכאשר מושל המדינה ניסה למנוע קליטתם הנשיא דאז (אייזנהאואר)  התערב ושלח כוחות פדראליים שיגנו על התלמידים.  פורסט אינו מבין את הוויית הדברים לעומקם (למשל,שג'ני מתנשקת במכונית עם בחור צעיר הוא מתנפל על הבחור ומפליא בו את מכותיו, ספינת דיג החסילונים עם קפטן דן ומקבל הודעה כי אימו חולה הוא מיד קופץ למים ומשם רץ הביתה). בכלל, תגובתו הייחודית ביותר של פורסט היא לרוץ. אימו לקחה אותו בילדותו לרופא, שהרכיב לו ברזלים על הרגליים על מנת שיוכל ללכת. בהמשך, כאשר באו ילדים להציק לו, צעקה לו חברתו ג'ני "רוץ פורסט רוץ", ומאז, כך נדמה …