שאלה 1
במאמרו, טוען וייס לקשר ישיר בין התפתחותה של השירה החילונית העברית בספרד ובין התרבות החצרנית הערבית שאימצו אישים בודדים אשר השתייכו לחברה היהודית. לטענתו, אין השירה החילונית העברית מייצגת אורח חיים יהודי, אלא משקפת בעיקר את חיי החצרנות על כל המשתמע מהם:
"מסיבות חברתיות וחגיגות של חצר בסגנון מרומם, שיר, זמר, שעשועי-חרוז וחידות, שחוק, שיחה קלה ומתורבתת". (1) בעצם, חוץ מהיות השירה כתובה בשפה העברית, אין בינה ובין מסורות יהודיות שום נקודות השקה. גם האלוזיות התנ"כיות, טוען וייס, אין בהן משום חידוש כלשהו וכולן נועדו לשרת מטרה אחת בלבד: להוות "בבואה נאמנה לחיי-החצרנות". (2) הלשון הופכת להיות לשון חצרנית-קלסיציסטית נוקשה, משמע – מסוגננת, מנייריסטית ולכודה במתינות שאין בה משום העזה של חידושי לשון.