להבין סרטים – סיכום מלא של הקורס מדיום: מכשיר שבאמצעותו מועברים תכנים. לכל מדיום יש אמצעי מבע יחודיים, וכאשר הם מופעלים באמצעות טכניקות שונות – המדיום מעביר תכנים. (למשל:
הציור הוא מדיום. על מנת שהציור יעביר "תוכן" יש להשתמש באמצעי המבע שלו (מכחול,צבע, מסגרת) ובטכניקת ציור מסוימת. הסגנון הוא התפיסה המנחה את טכניקת ההפעלה של אמצעי המבע האמנותיים בדרך החותרת להשגת תכליות תוכן מסוגים שונים (מידע, אפקטים רגשיים, משמעויות מופשטות). לקולנוע חמישה אמצעי מבע מרכזיים:

1 .     צילום (מרחקים, זוויות, תנועת מצלמה, שליטה במצלמה)
2 .     מיזנסצינה (מכלול אמצעי המבע המשותפים לקולנוע ולתיאטרון כמו העמדה, תפאורה, תאורה, צבע, קומפוזיציה איפור תלבושות וכו').
3 .     עריכה (חיבור שוטים המייצר אירגון של חלל, זמן ומידע עלילתי)
4 .     פס-קול (דיבור, אפקטים, מוזיקה).
5.     נראטיב (המערכת המארגנת ומציגה את החומרים הסיפוריים בתוך הסרט).
קולנוע בדיוני: קולנוע המספר סיפור "מלאכותי". בדר"כ הדבר כולל שימוש בשחקנים, תסריט, פעולות בימוי. הקולנוע הבדיוני נבדל מקולנוע המציג את האירוע "עצמו" או עדים "אמיתיים" לאירוע (קולנוע דוקומנטרי). כמו כן הוא נבדל משימושים באמצעי המבע הקולנועיים שאינם מנסים לספר סיפור (וידיאו-קליפ, קולנוע אוונגרדיסטי, קולנוע אקספירמנטלי).  שלושת הדפוסים הסגנונים העיקריים של הקולנוע הבדיוני הם קולנוע ריאליסטי, קלאסי ופורמליסטי. הם נבדלים ביניהם בדרכי השימוש בחמשת אמצעי המבע הקולנועיים המשמשים אותם לבניית הסיפור.
קולנוע קלאסי: קולנוע שמשתמש באמצעי המבע באופן קונוונציונלי (כלומר, דפוס מלאכותי שהצופה מורגל בו ולכן הוא איננו מושך את תשומת ליבו). זהו קולנוע ששם דגש על בהירות בהעברת אינפורמציה, על הזדהות עם הגיבור ועל מעורבות רגשית של הצופה בסיטואציה הדרמטית. (למשל: סצנת גילוי הכוחות ב"ספיידרמן").
קולנוע ריאליסטי: קולנוע שמשתמש באמצעי המבע שלו תוך ניסיון לייצר תחושת אותנטיות מירבית.
השימוש באמצעי המבע הוא מינימלי ולא מניפולטיבי ככל האפשר. לא אחת הדבר בא על חשבון ההזדהות הרגשית או הבהירות בהעברת המידע. הקולנוע הריאליסטי מנסה לתפקד כחלון שמבעדו ניתן ללמוד את המציאות. (למשל: סיקוונס הפתיחה של "רוזטה") קולנוע פורמליסטי: קולנוע שמשתמש באמצעי המבע שלו בדרכים חדשניות ו/או מורכבות (כלומר – לא קונוונציונליות). מטרת הקולנוע היא להעביר רעיונות או ריגושיים חדשים באמצעות השימושים החדשניים באמצעי המבע. סוג סרטים זה מדגיש את מלאכותיותו ומחייב, לא אחת, את הצופים למאמץ פרשני. (למשל: סיקוונס הפתיחה של "רוצחים מלידה" או "מולן רוז'")    טייק (Take): יחידת צילום רציפה (הפעלה של המצלמה עד הפסקת פעולת הצילום) השומרת על רציפות החלל והזמן (אין קטיעה). הטייק מושג בתהליך הצילום של סרט. הוא מהווה את חומר הגלם ממנו יעוצבו, בפעולות העריכה, השוטים.    שוט (Shot): יחידת צילום רציפה בחלל ובזמן המופיעה בסרט המוגמר. השוט מושג באמצעות חיתוך של חלק מתוך טייק והצבתו כיחידה בודדת ברצף של שוטים.     סיקוונס (Sequence): סדרה של שוטים שחיבורם מייצר יחידה עלילתית ו/או רעיונית אחת. יחידה זאת לא שומרת בהכרח על רציפות חלל וזמן.    סצינה (Scene): סדרה של שוטים שחיבורם מייצר יחידה עלילתית השומרת (או ליתר דיוק – נחוות כמייצרת שמירה) על רציפות חלל וזמן.     היחס בין סיקוונס לסצינה: סצינה היא סוג של סיקוונס (בהיותה מורכבת מרצף שוטים) אך לא כל סיקוונס הוא סצינה (לא תמיד נשמרת אחדות החלל והזמן).
לכן תמיד יהיה נכון לקרוא ליחידה הקולנועית סיקוונס. הרעיון של הסיקוונס מכיל בתוכו את הרעיון של הסצנה.
   סיקוונס שוט (Sequence Shot): יחידה עלילתית המצולמת בשוט אחד (סטאטי או בתנועה) ארוך ורציף. מכיוון שאין קטיעה לשוטים נשמרת אחדות החלל והזמן. שוט סיקוונס מופיע בעיקר (אך לא בהכרח) בקולנוע בעל נטייה "ריאליסטית".
מרחקי צילום:
 כל פריים נתון מבטא מרחק צילום אחד הנקבע ביחס לאובייקט הדומיננטי בפריים הנתון.  קביעת מרחק הצילום בפריים נתון נעשית ביחס לקנה מידה קבוע (אובייקט בגודל גוף אנושי ביחס לגובה הפריים).כלומר – מרחק הצילום נקבע בהכרח ביחס לגוף האנושי כקנה מידה אך אין משמעות הדבר כי גוף אנושי תמיד מוצג או שרק עם הופעתו ניתן לקבוע מרחק צילום. קביעת מרחק הצילום ביחס לאובייקט הדומיננטי בפריים – מקרה 1: גוף אנושי מתפקד כאובייקט דומיננטי מה שחשוב הוא לא כמה מהגוף האנושי מוצג אלא כמה מהגוף האנושי יכול להיות מוצג –  לדוגמא: אם אנו רואים חצי גוף אנושי אין משמעות הדבר שמרחק הצילום הוא M.S.
השאלה היא האם חצי גוף זה ממלא את הפריים מחלקו התחתון לעליון. מקרה 2: אין גוף אנושי כאובייקט דומיננטי מבצעים "תרגיל מחשבתי" שבו מוחלף האובייקט הדומיננטי בגוף אנושי. ואז קובעים את מרחק הצילום בהתאמה ליחס בין גודל גוף זה לגובה הפריים.
מרחקי הצילום הרחוקים: מטרתם לתת ביטוי לסביבה בה פועלות הדמויות. לעיתים קרובות שוטים במרחקי צילום אלו מתפקדים כ"שוט מכונן" (Establishing Shot): שוט שפותח סצינה ומטרתו להציג את מכלול הדמויות ו/או זירת הפעולה שיוצגו בהמשך בנפרד וממרחקי צילום קרובים יותר.
Extreme Long Shot (E.L.S): צילום מרחוק מאוד. האובייקט הקבוע (אדם) תופס חלק מזערי מהפריים. רווח בז'אנרים שעוסקים באירועים המוניים (היסטוריה, מלחמה) או בז'אנרים שבהם יש חשיבות מרכזית לייצוג הסביבה הטבעית או העירונית (מערבון). Long Shot (L.S): צילום מרחוק. טווח של מרחקים שבהם האדם נראה בבירור (ניתן לזהותו, ניתן להבין, בדר"כ, את פעולותיו ומצבו הנפשי) אך הוא תופס חלק קטן מהפריים. ה- L.S שבו מידת מושגת מידה הקרבה הרבה ביותר בין המצלמה והאובייקט המצולם נקראFull Shot  בגלל שגובהו המלא של האדם המצולם שקול לגובה הפריים. F.S רווח בסרטים שבהם השחקנים עושים שימוש בכל גופם (פנטומימה, מיוזיקלס, קונג פו וכו') מרחקי הצילום הבינוניים:
מרחקים אידיאליים להצגת אינטראקציות בין מספר בני אדם. שוטים אלו נבחנים גם ע"פ תוכנם. Two Shot מכיל שני בני אדם בפריים. Three Shot מכיל שלושה.
Medium Long Shot (M.L.S): צילום בינוני-רחוק. מרחק הצילום שבו גובה הפריים מאפשר להראות אובייקט בגודל של אדם מברכיו ועד קצה ראשו (3/4 גוף אנושי). מרחק זה מכונה גם American Shot בגלל היותו נפוץ בקולנוע האמריקאי. Medium Shot (M.S): צילום ממרחק בינוני. מרחק צילום שבו גובה הפריים מאפשר להראות אובייקט בגודל של אדם ממרכז גופו ועד קצה ראשו (1/2 גוף אנושי).
Medium Close Up (M.C.U): צילום ממרחק בינוני-קרוב. מרחק הצילום שבו גובה הפריים מאפשר להראות אובייקט בגודל של אדם מכתפיו ועד קצה ראשו (1/4 גוף אנושי).
מרחקי הצילום הקרובים:
למרחקים אלו יש שלושת תפקידים מרכזיים: א. הדגשה דרמטית (של אובייקט או פעולה) ב. הדגשה רגשית (בעיקר ב- C.U) ג.
הדגשה סמלית  Close Up (C.U): צילום קרוב. מרחק הצילום שבו לא ניתן להכניס יותר מראש של אדם לתוך הפריים. מרחק המאפשר לתת לרגש האנושי המובע בפני השחקן את מידה העוצמה המקסימאלית – ולכן גם הנטייה של בימאים רבים להשתמש בו באופן מדוד.
Extreme Close Up (E.C.U): צילום קרוב מאוד. מרחק צילום שבו פרט קטן מראשו של אדם תופס את מלוא גובה הפריים.
…