מבוא
לפילוסופיה – סיכום מלא של הקורס סוקרטס חי באתונה במאה ה- 5 לפנה"ס. סבר שהיעוד שלו הוא לעורר באנשים את אי הידיעה וכך, לא עשה דבר מלבד לחקור את אזרחי אתונה באופן אישי.  שאל אותם מאין להם הביטחון שמה שהם מאמינים בו הוא האמת. גילה שאנשים אינם יודעים באמת מה מניע אותם לחשוב את מה שחושבים, אנשים אינם יודעים מה המקור לערכים שלהם ולאמונתם. סוקרטס הסיק מכך שאנשים נמצאים באי ידיעה והוא עצמו מעדיף להטיל ספק בהכל מאשר לחיות במצב של אי ידיעה. את הדיאלוגים שלו עם האזרחים כתב אפלטון ומשם אנו מכירים את תורתו. תורתו הייתה שע"מ להגיע לאמת הטהורה יש לחזור למצב של אי ידיעה – חזרה למצב של אי ידיעה נעשית באמצעות תהליך מחשבתי של הטלת ספק. ללא תהליך זה לא יתאפשר חיפוש אמיתי אחרי האמת.  סוקרט ראה את תפקידו בעולם כמחנך- ביקש להשריש את תורת הטלת הספק באנשים. חתר לכך שיכירו במצב של אי הידיעה ע"מ שיוכלו מתוכו לחשוב מחדש ובאמת. סבר כי ע"מ שיצרו מחשבות חדשות חייבים להכניס אותם למצב של אי מודעות. מה שהבדיל אותו ממורים אחרים היה, מעבר לכך שלא גבה עבור הלימוד דבר, לעולם לא הנחה אותם מה נכון או לא נכון מבחינה מוסרית, פוליטית ובכלל.  מטרת פעולת הלימוד שלו היתה כאמור לטיל ספק באופן מתמיד. הטלת הספק לא היתה רק כלי באמצעותו תתגלה האמת (כפי שעושה המדע כיום) אלא הכוונה היתה להמחיש את מצב אי הידיעה: להראות שגם במקרים שאנו בטוחים במשהו, למעשה אין ידיעה מוחלטת אלא מה שמוחלט זה אי הידיעה. עקב פועלו האשימו אותו בכפירה באלים, בחתירה לאלוהות חדשה ובהשחתת הדור הצעיר וכלאו אותו. הוא כפר בהאשמות ואמר שכל מטרתו היתה להגיע לאמת ולטוב.  בנאום ההגנה שלו (נאום אפולוגיה) בו ניסה לשכנע את אזרחי אתונה לא להוציאו להורג הוא אמר שאינו מפחד מהמוות והוסיף שזה טיפשי לפחד מהמוות משום שלא ניתן לפחד ממשהו שלא ידוע בדיוק מהו. טען עד הרגע האחרון שכל שרצה היה להגיע אל האמת והוא מוכן לשלם את המחיר. תלמידיו הציעו לו לברוח אך הוא אמר שמבחינת האמת והטוב אין זה נכון וראוי לברוח מהכלא – והתאבד בשתיית רעל.  לפי הפילוסופיה יש מושגים מסוימים שלא ניתן להטיל בהם ספק ואכן סוקרטס אינו מטיל ספק במהות ה"טוב" אלא רצה להבין מה המשמעות של ה"טוב" ועשה זאת באמצעות תהליך מחשבתי של הטלת ספק. הוא לימד שאין צורך להטיל ספק בחוקי הטבע או בערך עצמו אלא יש להטיל ספק בעצם הידיעה של מהו הטוב. התהליך יצר מחשבות חדשות.
למעשה, ההאשמות כנגדו היו נכונות – הוא לא עבד את האלים,  יצר חשיבה חדשה שנתפרשה כיצירת אלוהות חדשה שהטילה ספק בדת היוונית והוא השחית את בני הנוער בכך  שגרם להם להרהר בכל מה שהכירו וכך הרס להם את האמונות שעליהם חונכו. סוקרטס הוא הדמות המכוננת של הפילוסופיה – כל המורשת הפילוסופית קמה בעקבותיו. היה הראשון שהשאיר אחריו כתבים. סיפורו משמעותי מאוד לפילוסופיה משום שלמעט תקופות קצרות בהיסטוריה כמו המהפכה הצרפתית, הוגים פילוסופיים היו בשולי החברה. הפילוסופיה היתה בבחינת הטרדה לשווא.  הפילוסופים שקדמו לו (כמו פיתגורס) נקראים פרה-סוקרטים. כתבים מסודרים יותר פורסמו ע"י אפלטון שהיה תלמידו של סוקטרס ולאחר מכן – אריסטו (תלמידו של אפלטון). כיום יש מיתוס לפיו ע"מ להגיע לאמת הטובה ביותר אכן יש להטיל ספק ולשאול שאלות (זוהי החשיבה הביקורתית שחותרים אליה) אך לא ידוע עד כמה מאפשרים זאת באמת באקדמיה – זהו למעשה המיתוס המכונן של הפילוסופיה שאותו יצר סוקרטס.  קושי:
סוקרטס הציע להטיל ספק בכל דבר אך לא ממש עשה זאת. רצה להבין טוב יותר את הערכים של החברה בה הוא חי ולא ממש הטיל בהם ספק. תחומי הפילוסופיה מטאפיזיקה/אונטולוגיה – תורת היש. ניסיון להגדיר את מה שקיים. אריסטו בכתביו עסק בפיזיקה, הגדיר את מה שיש בעולם וחילק זאת לקטגוריות.
מטאפיזיקה הוא תחום שעוסק במה שמעל הפיזיקה, בכוחות ועקרונות המכוננים את העולם.
תחום זה כולל גם את הפילוסופיה של הדת (תיאולוגיה) משום שניתן לומר שמה שמכונן את העולם זה אלוהים. באופן מופשט יותר הכוונה לנפש, מוות – השאלה במטאפיזיקה היא האם זה קיים בעולם באופן ממשי או שזה רק יציר התודעה. אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה – חוקר את גבולות הידיעה (מה אפר ומה אי אפשר לדעת). למשל, האם כשאדם מכיר חפץ מסוים – נשאל האם מה שיודע עליו היא האמת הודאית או שמא זה משהו ששמע עליו בעבר ונחקק בתודעה שלו.
(התהליך שעשה סוקרטס).
אתוס/אתיקה – חוקר הרגלים של בני אדם או את האופי שלהם. עוסק בשליטה בתאוות ויצרים. אסתטיקה – תורת היפה. חוקר כיצד נקבע  ה"יפה". שואל מי קובע זאת – האם מדובר בתכונה חומרית או שמא מדובר בהכרה. כמעט כל שאלה פילוסופית נוגעת במספר תחומים בו זמנית. למשל – השאלה "האם המציאות זהה למה שנקלט בחושים" עוסקת גם באונטולוגיה וגם באפיסטמולוגיה – משלבת את תחום ה"יש" עם תחום ההכרה. תולדות הפילוסופיה תקופה ראשונה: פרה סוקרטית כאמור – סוקרטס המכונן ולכן ההוגים שקדמו לו נקראו פרה-סוקרטים. הפרה סוקרטים עסקו בשאלות של הטבע. תקופה שנייה: התקופה היוונית הקלאסית עסקה בתחום האתיקה ותורת ההכרה. עסקה במידה הטובה, מה יפה וטוב וכחלק מזה גם במחשבה מדינית (ההוגים המדיניים לא היו פילוסופיים) תקופה שלישית: התקופה ההלניסטית עם כבוש יוון את המזרח – הפילוסופים עוסקים באורח החיים הנכון לשם השגת האושר. כיצד נכון להתנהג. העיסוק המדעי נדחק ממטרה לכלי באמצעותו חוקרים את אורח החיים הנכון.
האתיקה בתקופה זו היתה האושר – כיצד יש לנהוג ע"מ להגיע אליו. תקופה רביעית: ימי הביניים הפילוסופיה מתחילה לעסוק בדת. אין זה אומר שהתיאולוגיה (תורת האל) היה חקוקה בסלע. היו פילוסופים שהטילו ספק בקיומו (בכדי להבין את משמעות המושג "אל", את האמת ביחס אליו) תקופה חמישית : תקופה מודרנית התיאולוגיה מפנה מקומה לפילוסופית המדע, אלא שהפעם היא מלווה בגילויי מדע מהפכניים. שמים דגש על מחשבה מדינית ואדם. מבחינת החשיבה על האדם ניתן למצוא משהו משותף לתקופה ההלניסטית אולם כאן מדובר בתיאוריות אחרות עקב כניסת זרמים חדשים כמו הליברליזם. תחום חשוב נוסף בתקופה זו הוא תורת ההכרה – עסקו בשאלה כיצד אדם יודע את מה שהוא יודע – כיצד יודע שזו האמת. לשאלה הזו היו השלכות פוליטיות. מהי פילוסופיה ההגדרה הספרות: פילה = אהבה  ; סופייה = תבונה . יוצא מכאן:
אהבת התבונה. הגדרת המרצה: כיצד בני אדם מכוננים משמעות לחייהם. אולם – לא כל דעה ביחס לכינון משמעות היא בגדר פילוסופיה. ההבדל בין פילוסופיה לתחומים אחרים טמון במשמעות עצמה. הפילוסופיה מדגישה את חוסר הוודאות של המשמעות ומראה לנו שמה שאנחנו בטוחים בו כיסוד המחשבה שלנו הוא בעצם הרבה יותר נזיל, חסר ודאות – הוא אמנם אפשרי אך לא בהכרח. זוהי הקונטינגנטיות – משהו שאפשרי למציאות אך לא מחויב לה בהכרח. זה מה שהפילוסופיה מנסה להוכיח, שאנחנו יכולים לחשוב גם אחרת ואם נראה זאת, נבין טוב יותר את החשיבה שלנו. יש להבחין ברמות השונות של הביקורת:
ביקורת טכנית: בודקת התאמה של האמצעים למטרות – היא אינה מערערת על המטרות, אלא רק בודקת אם האמצעים שהשתמשו בהם מתאימים למטרות והיא נוצרת כאשר אין התאמה כזו.
המחשה:
הביקורת על מלחמת לבנון השנייה היתה על האמצעים ולא על המטרות – לא ביקרו את המטרה לשמה תקפנו אלא את העובדה שלא היה מספיק אוכל לחיילים וכד'. ביקורת מוסרית: בודקת את המעשים ומטרות החברה לאור הערכים שלה.
המחשה:
אנו חיים בחברה בה ערך החיים הוא עליון – מוסכם שאין להרוג אנשים חפים מפשע – ביישום למלחמה: הביקורת המוסרית הייתה שהמטרה שלה (החזרת החיילים החטופים) לא הייתה מוצדקת משום שכתוצאה מכך הרבה אנשים נהרגו.  ביקורת אידיאולוגית:
מערערת על ערכי החברה …