מטלת מנחה) ממ"ן 14 ( שאלה
1 א. כאן מתבקשת הגדרה קצרה לתבניות מטאפוריות,, תוך ציון העובדה שתבנית מטאפורית היא שרשרת של מצבים, של תיאורים ושל נושאים(=מוטיבים) בעלי מעמד סמלי החוזרים על עצמם, ומאירים את מעשי הגיבורים ואת ההיגיון שעומד מאחוריהם הסיפור "מסע הערב של יתיר" נפתח בכמה תבניות מטפוריות חוזרות: מוטיב העיניים, מוטיב אור וחשכה, מוטיב דיבור ושתיקה ומוטיב המגע. כשזיוה, ברדון והמספר מעלים בפני ארדיטי את רעיון הסטת פסי הרכבת, עיניו של ארדיטי "מקושרות בשינה, אדומות ודומעות" (37). זיוה וברדון, לעומת זאת, מחליפים ביניהם "מבט של הבנה שמחה" (37). זיוה תורמת את חלקה לשיחה "בעיניים נוצצות" (שם), ואילו ארדיטי הנבהל "מצמצם עיניו כמו עיוורון ירד עליו" (39).
אנו רואים אפוא שהעלאה של רעיון ההרס מצטיירת כתהליך של פקיחת עיניים. סירובו של ארדיטי להשתתף במעשה, סירוב המתואר כעיוורון, מבליט משמעות זאת. התיאור של רעיון האסון כפוקח עיניים מאיר את מצב הבדידות גם כמצב של ניתוק ושל אי-ידיעה –
ג. ההיבטים השונים שנותחו לעיל מצביעים על מאפיינים דוריים ספרותיים. בסיפורים של יהושע פענוח התבניות המטפוריות אינו הופך את העלילה לסבירה יותר על-פי תפיסת המציאות שלנו. בסיפורים של דור הפלמ"ח קיים קשר סיבתי בין פעולות הגיבור לבין אירועים המתרחשים במציאות הסובבת אותו. הגיבור נתקל בבעיות במציאות, מתמודד עמן, ובעקבות –
שאלה
3 השימוש בטכניקת המבע המשולב מאפשר לעצב דמות גיבור מורכבת ולכוון כלפיה אהדה וביקורת כאחת. המבע המשולב מאחד את ראיית העולם של המספר והגיבור לכדי תודעה אחת. המספר כגורם בעל סמכות מאפשר בכך לקורא להזדהות עם מהלכיו של הגיבור ולאמץ את נקודת מבטו והשקפותיו.
גיבור "מול היערות" נשפט על ניתוקו מסביבתו:
בדיאלוגים רבים מועלמים דברי בןבת השיח, וניתנות רק תשובותיו של הגיבור:
"לא, לצערו הוא עדיין בשלבים היסודיים של הלימוד. כן, ביטל הרבה זמן. לא, אין לו משפחה. כן, במשקפיים ראייתו צלולה" (100-101). באופן זה מתקבלים הדיאלוגים כמונולוגים של הגיבור השומע את דברי הזולת, אך אינו קולט אותם. עם זאת-
שאלה
4 א. בתחילת "מסע הערב של יתיר" מתוארות בהרחבה הרוחות: "רוחות הצפון לבדן, רוחות הצפון בחמתן, שעה שהן נאחזות באימה – ופורצות במחול לאורך רוכסי הרי גזיב האיתנים, מייללות בין הוואדיות, הומות אל הסלעים וצונחות, רוחות הצפון הדורסניות שלא היו משיירות פינה אחת בלא לפקדה" (31). ובהמשך: "ורק אז, שעה שהרוחות מרעידות את הכפר, גועשות בין הבתים , הורסות את גינותינו הקטנות ואת חיינו השקטים, רק אז היינו חשים – אנחנו, אנשי יתיר – כי אכן, באו לפקוד אותנו, את הנידחים" (שם).
הרוחות מאופיינות באלימותן ובפראיותן.
הן פורצות אל תוך הכפר מלאות חמה ודורסניות, משתוללות, גועשות בין הבתים והורסות את הגינות. ואולם, דווקא –